אוריאל פארן, מורה מוערך לאנגלית בבית ספר תיכון, אב לבן בתחילת שנות העשרה לחייו, נשוי לרונית, העובדת בספרייה לעיוורים. גרים בדירה שכורה, עם בעל בית שבכל שנה מבקש להעלות את שכר הדירה. כל מה שאוריאל אוהב הוא ספרים, לקרוא ספרים, לקנות ספרים, להחזיק ספרים. מצד שני הוא לא אוהב להיות מורה. אפילו בחלומות הלילה שלו מופיעים ספרים; טירה מלאה בספרים. כולם שלו, כולם לרשותו.
רק שהחיים עצמם, אלה שבהם צריך להשקיע את זמנך בעבודה, גם אם אין היא חביבה עליך כלל, החיים עצמם אינם לרוחו כלל.
אז החליט להגשים לעצמו חלום. להתפטר מעבודתו, ולהקדיש את כל זמנו לקריאת ספרים.
הפעם זה היה קל; רק ספר אחד הפריד בין זה לבין הקודם בסדרה, כך שכבר זכרתי מי הוא מי, למי יש או היה רומן עם מי, ובכלל מה יחסי הכוחות בין הגיבורה הראשית, מפקחת בילוש בכירה אריקה פוסטר, לבין גיבורי וגיבורות המשנה בספר.
מזוודה גדולה שנמצאה בתמזה הכילה בתוכה גופת גבר עירומה ומנוסרת לחתיכות, כך שאפשר יהיה לארוז הכל במזוודה ולזרוק.
אריקה פוסטר, שדחתה בסופו של דבר את ההצעה לעמוד בראש מחלק החקירות, משום שמה שהיא באמת אוהבת לעשות הוא לחקור פשעים ולפענחם, בלי הצורך לריב על תקציבים והקצאות, ממונה, כמובן, לעמוד בראש הצוות החוקר.
ואז מתגלה גופה נוספת ובה גופה של אשה, אף היא נחתכה כדי שתתאים למזוודה הגדולה אליה הוכנסה.
דמייני לעצמך; את במחלקת יולדות, אחרי יום ארוך של ביקורים (הם אף פעם לא יודעים ללכת, המבקרים), את עייפה. התינוקת שלך סוף סוף נרדמה. שקט. את יכולה להתקלח וללכת לישון. השכנה שלך לחדר מציעה לשמור לך על הילדה.
בבוקר את מתעוררת. השכנה כבר לא בחדר.
גם לא התינוקת.
זוהי נקודת הפתיחה של ספרה המצוין של מיכל קרייטלר – קצוות שרופים.
או, שמא, דמייני לעצמך שאת נערה בת שש עשרה, ואמך מתישבת איתך לשיחה, ומספרת לך שאת בעצם לא שלה, אלא שלקחה אותך מאשה אחרת, בארץ אחרת, ושכל חייך עד כה היו שקר. (בעצם, מי מאיתנו לא דמיינה, ואף יותר מפעם אחת, בימי ילדותה, שהיא נולדה לאנשים אחרים? בדרך כלל זה עובר מתישהו.)
בשמו של הספר הזה נתקלתי פעם באחת מקבוצות הספרים, ומאחר שהוא הרביעי בסדרה, החלטתי להתחיל עם הראשון. הספר ההוא היה בסדר גמור לסוגתו, ונקרא במהירות מכריכה לכריכה. בהמשך קראתי גם את השניוהשלישי, ואף סימנתי לי את כל הסדרה כ"מועדפים" באתר "עברית", ובאחד הימים האחרונים, כשנכנסתי לאתר, גיליתי שכל הספרים בסדרה נמכרים במחיר מוזל במיוחד, ועל כן מיהרתי לרכוש את ארבעת הנותרים. ומיד פניתי אל זה (שפעם פעם, כזכור, הומלץ לי בחום).
אריקה פוסטר בלשית המשטרה (מפקחת בילוש בכירה) שהתפטרה פעם מתפקידה, משום שלא קוּדמה, למרות שהיתה בהחלט ראויה לתפקיד, נדחפת, כמעט, לחקירת מקרה רצח מחריד של אשה צעירה, שגופתה התגלתה במיכל אשפה. לא סתם נדחפת, אלא היישר למחלקה אותה עזבה בכעס, אך בספר הקודם.
אל שרה פינבורו התוודעתי לראשונה ב"מאחורי עיניה". הסדרה, לא הספר. הסדרה אכן היתה מרתקת, עד התפנית הפארא-נורמלית בסופה. פתאום נוסף רכיב חדש לסיפור, רכיב שלא הופיע לאורך כל הסדרה, ושינה את כל המשמעות של הסדרה, של הסיפור. הרכיב הזה היה מאד מפתיע ולגמרי לא קשור, ושינה לחלוטין את הסיפור כולו. הקוראת, שהיא אני, כלל לא לקחה בחשבון אפשרות שיש בסיפור משהו שהוא מטאפיזי, ומעבר להפתעה שבסיום, הרי שהיה בכך כדי לקלקל לגמרי את הסיפור כולו.
גם בספר נשבעתישנה תוספת המופיעה כך פתאום, שכביכול אינה "שייכת" לסיפור, תוספת שגרמה לי לאכזבת-מה.
אחרי "נשבעת" חשבתי שלא אשוב אליה, אלא שאז הגיעו הימים האלה שבהם קריאה "רצינית" היא כמעט בלתי אפשרית (לי), ופתאום גיליתי את הספר הזה במרחבי קינדלי (אני כלל לא בטוחה אם קניתיו או קבלתי מתנה), ובכל אופן, זכרתי שלפחות הקריאה בספריה זורמת ושוטפת, וגם אם הספר הוא מסוג ה-"קרא ושכח", הרי שיהיה בכך כדי להעביר את הזמן בימים הקרובים.
רווח של חמש הוא הרווח של חמש שנים שבין מבצע למבצע. מבצעים רציניים, אמיתיים. עם כניסה לשטח האויב, לחימה, הרוגים, פצועים, צבע אדום, רקטות על העוטף ולפעמים גם על תל אביב. כל חמש שנים, בערך, יוצאת מדינת ישראל למבצע נקמה על כל מה שהרגילה עצמה במשך השנים לספוג. בלוני תבערה, עפיפוני תבערה, ירי פצמ"רים. מחכים, ומחכים עוד קצת, ואז מחליטים שגדשה הסאה, וצריך להחזיר. ללמד אותם לקח.
ואז נכנסים, יורים, מפציצים, תמיד בכח גדול, לעתים מסורבל. מבצע שכרוך באבדות, משתדלים שלא יותר מדי, אבל לא תמיד ההשתדלות עוזרת. קצת מאבדים את הבלמים לפעמים בתגובה. ואז נסוגים, ויש הסכמות, ושוב המצב מתדרדר לאט-לאט או מהר-מהר, ושוב – קודם "טפטופים", ככה קוראים להם, המתגברים ומתגברים, ושוב נכנסים ושוב יוצאים, וחוזר חלילה.
פליישמן, ד"ר טובי פליישמן בצרות. רייצ'ל, אשתו בנפרד הביאה אליו את הילדים לפנות בוקר, כשעוד ישן, השאירה אותם שם, יום לפני סוף השבוע "שלו", כשעוד היו לו תוכניות לערב, ונסעה לסוף שבוע. נסעה והפסיקה להיות זמינה בטלפון.
גם אחרי סוף השבוע. גם כשהוא היה צריך לחזור לעבודה. יש לו חולים וחולות שמחכים לו. הוא מאד אוהב את העבודה שלו. אמנם שכרו כרופא בבית החולים לא ממש גבוה, וכדי לאפשר את רמת החיים שהיא, רייצ'ל, רוצה, הם נסמכו ונסמכים על ההכנסות שלה, כסוכנת אמנים עצמאית, אבל עכשיו היא נעלמה.
