על מה אתן חושבות כשאתן שומעות את המלה "שטלנד"? אני, למשל, חושבת מיד על סוודרים עבים בסריגת יד, כאלה שאפשר לשבת ולסרוג, ואחר כך למכור לתיירים בחנויות שבערים הקטנות ובכפרים. אנגליה השקטה, הנידחת, ובמקרה של שטלנד – ארכיפלג בצפון סקוטלנד. מקומות ישוב קטנים עם מסורות עתיקות-מחודשות. חקלאות למיניה, כבשים (לצמר) וכמובן, סוודרים סרוגים ביד, עבים ומחממים.
אבל רצח? מתח? לא ממש עולים על הדעת כשחושבים על שטלנד.
גופת נערה צעירה, קת'רין רוס שמה, מתגלה בשלג, בסמוך לביתו של שוטה הכפר, מגנוס, איש גדל גוף, "מיוחד". כולם מכירים אותו. מאז ומתמיד חי בכפר, הוריו מתו. חי לבדו אם לא נמנה את העורב שהוא מגדל בביתו.
הראשונה, זו שנתנה לספר את שמו, תמורה נאותה, מספרת על עליזה, שפעם היתה לואיזה וכולם קראו לה לולו.
עליזה גרינליף, מתרגמת מוערכת מעברית, השפה המקומית, לאנגלית, שפת אמה ואביה, שהיגרו לישראל מארצות הברית, השפה ששמעה בבית תמיד, ועד העלייה גם בסביבתה.
לפעמים היא תוהה עד כמה היא באמת יודעת עברית. כביכול, היא נמצאת כאן מגיל שבע. עשתה כאן כמעט את כל לימודיה, סיימה בגרות בתנ"ך ולשון וספרות עברית. מצד שני, כמעט ולא קראה ספרות בעברית עד שהתחילה לתרגם. גם התואר שלה היה בספרות אנגלית. יותר מזה: היא גדלה כאן, אבל לא לגמרי. לא שרו לה נומי נומי ופרפר נחמד. היא לא ראתה בטלוויזיה את טלפלא ומיץ פטל.
לפעמים היא חושבת שהשנים הראשונות האלה יחסרו לה לעולם. ואולי אלה לא רק השנים הראשונות. לא היה לה ממי לספוג את מה שכולם סביבה ידעו כמובן מאליו. לא היו לה הורים שהכירו בעל פה מערכונים של הגשש החיוור או את שירי הלהקות הצבאיות. לא היתה לה גננת שסיפרה לה מסיפורי לוין קיפניס ולאה גולדברג, וכשגדלה קראה את בברלי קלירי וג'ודי בלום במקום דבורה עומר וגלילה רון-פדר. …
כאילו העברית שלה חסרה איזה רובד בלתי נראה. כמו שכבת צבע חסרה בציור. העומק חסר, אבל האשליה מושלמת. " (עמ' 42 – 43)
אמנות הסיפור הקצר היא באמת אמנות. מי שיודע/ת לספר סיפור קצר כהלכתו יודע/ת לזקק סיפור שיש בו עבר והווה ועתיד, כאלה שהקוראת העתידית תוכל לדמיין לעצמה בדיוק את הנופים ומראה הדמויות, ותדע את ההיסטוריה הפרטית של כל דמות, גם בלי לגלוש לתיאורים על תיאורים, ובסוף כל סיפור קצר תדע הקוראת מה היה, מה קרה ולאן הולכות מכאן.
סלעית שחף פולג יודעת לספר סיפור קצר.
סיפור קצר אחד מתוך הספר מרנין הלב הזה – אהבה בשיפוץ – משתרע על פני עמוד אחד (באייפד; אולי בספר מנייר אף פחות), ואת יודעת בדיוק מה עבר על הגיבורה שלו, ואת יכולה אפילו לחייך כי יש לכן חוויות משותפות, ולאהוב (או לפחות לחבב) אותה, שידעה כך לנהל את חייה.
למען האמת, אני לא זוכרת מתי לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא ספר אחד, אפילו לא ארוך במיוחד. נכון, הוא נקרא באנגלית, עניין הגורם להתארכות זמן הקריאה, ונכון שהריכוז בימים אלה שלא כבעבר. ובכל זאת, נדמה כאילו ארכה קריאת הספר הזה עידן ועידנים.
ולא בכדי. הספר הזה, שלא כמו הספרים הקודמים בסדרת ג'קסון ברודי, הבלש הפרטי הפותר תעלומות, גם כאלה בנות עשרות שנים, ושלא כמו ברוב ספריה של אטקינסון, נקרא כאילו יבש מעט מקור ההשראה של הסופרת, ועל כן היא החלה אוספת ומוסיפה עוד ועוד דמויות, מרחיבה את העלילה לעלילות משנה שאמנם בהחלט קשורות לסיפור העיקרי (בכל זאת, אטקינסון), אולם חשיבותם מועטה.
וזה קורה, לעתים, לסופרים הכי מוצלחים והכי טובים שישנם. אבל הספר הזה, טוב היה לו לוּ היה מהודק יותר, מפוזר פחות.
56 ספרים קראתי (כולל הנוכחי) בשנת 2024, שזה קצת פחות מאשר בשנים "רגילות" משום שהשנה הזו לא היתה שנה רגילה כלל וכלל. הריכוז נפגע, הסבלנות קצרה, הכל הפך תכוף יותר, צפוף יותר. ויש גם עיסוקים שאינם רגילים כלל וכלל, חלקם סביב השבעה באקטובר, 2023, שטרם חלף, חלקם סביב ענייני בריאות שאינה כתמיד אף היא.
ובכל זאת – 56 ספרים. השנה לא הפרדתי בין ספרי מקור (מהם אני בוחרת בדרך כלל בסוף השנה העברית, אלא שבשנה זו היו מעט מדי ספרים מכדי לבחור מתוכם) לבין ספרים מתורגמים או כאלה שנקראו באנגלית. על כן הבחירה היא מתוך כלל הספרים שנקראו בשנת 2024.
ומשום שלא נעשתה הפרדה בין מקור לתרגום, הרשיתי לעצמי חריגה קלה מן המספר המקודש – "עשרת הספרים" ובחרתי בארבעה עשר הספרים שממש והכי אהבתי השנה. ואין זה אומר שאחרים לא אהבתי; יש בבלוג לא מעט ספרים נוספים שסומנו כ"כדאי" או "מומלץ", רק שצריך להגביל את מספר הנבחרים (על פי החלטתי בלבד. אחרי הכל, זהו הבלוג שלי ועל פי יישק דבר).
ארטמיס – אלת הציד, חיות הבר, אחת משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית, בתם של זאוס, ראש האלים ולטו, בת הטיטאנים. אחותו התאומה של אפולו.
ארטמיס הוא גם שמה של התוכנית האמריקאית להנחתת בני אדם על הירח ב- 2025 (עוד יש לנו זמן).
ובספר הזה – ארטמיס היא העיר (הלא גדולה) המשמשת כמגורים לבני האדם על הירח. אלה מתגוררים בתנאים ספרטניים משהו, ברובם, משום השטח המצומצם שנחפר ונבנה וכוסה בכיפות, מתחמים המאפשרים מחיה. ישנם מי ששפר עליהם מזלם, ויש בידם לא מעט כסף, ולכן חיים ברווחה יחסית, ויש מי שחיים בגומחת שינה, עם ארון חיצוני ננעל לחפצים אישיים ומקלחת ושירותים משותפים לכמה וכמה יחידות דיור כאלה.
אליס אַאוּכוּסְטוּס היא מלחינה. צעירה בשנות השלושים לחייה. מפורסמת למדי בזכות יצירותיה. בנוסף היא מלחינה מוזיקה לפרסומות, בעילום שם, כמובן, כדי שלא יקשרו האנשים בין הדמות הרצינית, למי שממסחרת עצמה לדעת. אם כי איש אינו שואל, כמובן, האם וכיצד ניתן להתפרנס מכתיבת מוזיקה "רצינית".
בעת לימודיה בחרה אליס בנגינה בכלי ההקשה, בחירה לא אופיינית, בדרך כלל, לנערות, אפילו מפתיעה. אבל זה מה שאהבה ורצתה. וסביב הריתמוס, קבוע או משתנה, למדה לטוות את הצלילים בראשה, ולהפכם למוזיקה.
ואין זה פשוט כלל לכתוב לאולמות הקונצרטים. הקהל לרוב אוהב ומצפה לשמוע את היצירות הקלאסיות, המוכרות, אלה שכתבו מי שמתו כבר מזמן.
