באחת הקבוצות בפייסבוק קראתי פעם המלצה חמה ביותר על הספר הרביעי (כמדומתני שזה אכן היה הרביעי) בסדרת הבלשית אריקה פוסטר והסתקרנתי. מדי פעם אני אוהבת לנוח קצת מן הספרים הרציניים וספר מתח טוב, כזה שידיר שינה מעיני, שדפיו יתהפכו במהירות, שהעלילה תהיה מרתקת דיה, ושגיבוריו לא יהיו "שטוחים" הוא בדיוק הפתרון לימים בהם אין לי אנרגיה להשקיע בספר טוב אך כבד.

לכן, מיד לכשהזדמן לי, רכשתי לי את הספר הראשון בסדרה "הנערה בקרח" לקינדלי; משימה לא פשוטה כלל בהתחשב בעובדה כי רק ספק אחד מאפשר קניה של הספר הזה לקינדל, והקניה מאותו ספק כרוכה בכל מיני נהלים ותהליכים מיגעים משהו. אבל קניתי וקראתי. ונהניתי.

ושכחתי. לגמרי שכחתי.

עד שקראתי המלצה נלהבת על הספר החמישי בסדרה, והחלטתי שאני צריכה לקרוא את הסדרה הזו מתישהו, ומאחר שלא מצאתי לקינדל, משום שלא הקדשתי לכך זמן, קניתי את הספר לאפליקציית "עברית".

וגיליתי, אחרי שני עמודים לערך, שכבר קראתי את הספר הזה.

אחרי מספר אימיילים מלווים בתחנונים ל"עברית" אפשרו לי להחליף את הספר לשני בסדרה (תודה רבה, באמת), ובאחד הימים התחלתי לקרוא, ואכן, כמו ספר מתח טוב, הוא נגמר מהר למדי.

יש בו עלילה סוחפת, גיבורה מצוינת, בלשית המשטרה אריקה פוסטר, אם-טיפוס של הבלש הבודד, לאחר שהתאלמנה מבעלה קודם ל"פרוץ" הסדרה, במסגרת מארב משטרתי שנכשל (כן, גם הוא היה במשטרה), מארב שהיא פיקדה עליו, ועל כן חשה אשמה ואחריות גם זמן רב לאחר מותו. קצת פרועה, פוסטר זו, לא מפנימה את כל הכללים, מסרבת לשחק במשחקי הפוליטיקה הפנימיים, עניין שעולה לה בקידום אפשרי וביחסיה עם חלק מן הממונים. יש לה הגיון בריא וקולגות ההולכים אחריה כמעט בעיניים עצומות.

רופא אחד, גרוש, נרצח בדירתו. לא נמצאו סימני פריצה בולטים. בדמו נמצא סם מטשטש. הוא היה עירום, על מיטתו, ידיו כבולות. על ראשה הונחה שקית גדולה, חזקה, "שקית מתאבדים".

מירב הסימנים הורו שהיה זה רצח על רקע הומוסקסואלי.

החשוד המיידי ברצח הוא גיסו לשעבר של הרופא, עבריין עם הסטוריה של אלימות.

אבל משהו לא מסתדר.

אחר כך נרצח מארח בתוכנית טלוויזיה. שיטת הרצח דומה. עירום. על המטה. סם מטשטש בדם. שקית מתאבדים על הראש.

ואחר כך עוד אחר.

פוסטר מסרבת לאמץ את הכיוון של רצח הומוסקסואלי, ומתמקת בראיות, המעטות, המורות על כיוונים אחרים.

מובן שעד סוף הספר תתפענח התעלומה

מהפך דפים מהחל עד כלה, ולמרות הפירכות המסתמנות לאורכו של הספר ("לא יכול להיות" מלמלתי לעצמי פעם אחר פעם), הרי שכדאי לקראו
כשצריך לתת לראש קצת מנוחה.