בכל פעם שנפלו צרות על יהודים, בכל מיני מקומות בעולם, חיפשו היהודים סיבה, איזה הסבר, משהו שיבאר להם מדוע הם, בני העם שאלוהים בחר בו מכל העמים, מדוע הם נתונים שוב ושוב ושוב למשיסה ולהרג ושוד ורצח ואונס; מדוע יום אחד, לאחר שנים שחיו בשלום ושלווה, יחסית, בין שכניהם, קמה איזו רוח רעה והם נרדפים ומעונים ונאלצים לארוז מטלטליהם ולהגר למקום אחר, שקט יותר, בתקווה ששם יוכלו להישאר.
עד ששוב נהפך עליהם עולמם.
אולי משום כך קמו להם, ליהודים כל מיני קדושים ומשיחים, ויש להם, ליהודים, עולם נסתר שבו נמצאות נשמות ומלאכים ושדים, ויש בו לחשים וקמעות, ודרכים לשמור על החיים ועל הבריאות. והיו להם למשיחים האלה, עד שהתברר כי אין הם אלא משיחי שקר, ולא מהם תבוא הגאולה, אנשים רבים שהלכו אחריהם, ונוצרו קהילות שלמות, ומשפחות נקרעו, אלה שנשארו באמונתם הישנה, ואלה שדבקו בזו החדשה.
במהלך חיפוש אחר משלוח סמים ששוּקע במחצבה שמולאה במים מתגלה, בנוסף לאותו משלוח שעתיד להפליל את אחד מסוחרי הסמים הגדולים, ולהפיל את רשתו, חבילה ארוזה היטב. בחבילה מתגלים שרידי גופתה של ילדה קטנה שנעלמה לפני שנים, עשרים ושש שנים. יצאה מביתה למסיבת יום ההולדת של חברתה שגרה ממש בסמוך, חובקת את מתנת יום ההולדת. יצאה ונעלמה, ומאז לא נודעו עקבותיה.
עד עתה.
אריקה פוסטר, חוקרת בכירה במשטרה, בספר השלישי בסדרת הספרים המוקדשים לה, המוצבת עתה ביחידה חדשה, בתפקיד חדש, בכיר יותר, עם אפשרויות קידום מצוינות, עמדה בראש הצוות שגילה את משלוח הסמים המשוקע במחצבה המוצפת.
וגם את גופתה של ג'סיקה הקטנה, שנעלמה מביתה לפני עשרים ושש שנים.
אשה במזוודה. אשה מתה במזוודה. אשה מתה במזוודה בסמוך לחנות המכולת (היום קוראים לזה מינימרקט) שבבעלות זוג אחד. המתה, כך מתברר, טיפלה בעבר באמה של האשה מן המכולת. האם מתה זה מכבר ומאז לא היה קשר עם המטפלת.
עכשיו היא נמצאת מתה, בתוך מזוודה, ממש בסמוך לחנות המכולת / מינימרקט של הזוג.
איך הגיעה מטפלת בקשישים, עובדת זרה מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר, אל תוך מזוודה? מתה בתוך מזוודה?
ליאורה דגני, רב פקד ליאורה דגני, זו שהכרנו כבר פעם ב"תיק איה" , אז פיענחה את העלמה של נערה אחת – איה שמה, ממונה לחקור את הרצח הזה.
כשהספר נפתח בתמונת קריעה משפחתית איומה ונוראה למדי, חשבתי לעצמי שעדיף היה שכל הסיפור היה דמיוני לגמרי, אבל מן הדברים שאמרה שפרה קורנפלד בראיונות עבר, ובראיון לרגל צאת הספר הזה, ברור למדי שהקריעה הזו מבוססת לגמרי על סיפור המוכר לה מגוף ראשון, אף אם, כפי שאמרה בראיון עמה, כי חלק מזכרונותיה אינם הדברים כפי שחוותה אותם בעבר, אלא יותר פרי הדמיון והרצון לזכור דברים לא בדיוק כהווייתם.
ובכל זאת, הלב נשבר קצת מיד בתחילה, ואחר כך יש צורך לעשות הפסקה אחרי קריאת כל פרק, לנוח קצת, לאזור כוחות לחלק הבא, שמובן וברור ששמח כבר לא יהיה כאן.
כשפרי היה בן שתים־עשרה אמא שלו עזבה את הבית ולא חזרה במשך חודשיים שלמים. בשבועות הראשונים הוא חשב כל הזמן שהנה, עוד רגע היא חוזרת. היא רק צריכה קצת זמן להירגע, כמו תמיד. היא תיקח יומיים חופש ויעבור לה. אבל אז עברו שבועיים והיא לא חזרה. ואז חודש והיא לא התגעגעה מספיק אפילו בשביל להרים טלפון ולשמוע איך הם. הוא מצא את המספר של הריטריט שהיא נסעה אליו והתקשר כל יום. הטלפון צילצל וצילצל, אבל אף אחד אף פעם לא ענה. יונה אחותו כתבה לה מכתבים, סיפרה כמה היא עוזרת לאבא עם יהודה ויואל ועם תמרה ודינה, שהייתה אז ממש תינוקת, אבל גם המכתבים שלה חזרו כולם." (עמ' 7)
העשור השני של המאה ה- 18. אדלין לה רו היתה אשה צעירה, בכפר וויון-סור-סארט (Villon-sur-Sarthe). בעצם, על פי כל המוסכמות אז היתה כבר בדרכה להיות רווקה זקנה, משום שבגיל 23 עדיין לא נישאה.
על פי אותן מוסכמות, ודרכי החיים בכלל, עתידה היתה אדלין לחיות כל חייה ולמות בכפר בו נולדה, ואלמלא נסעה, מאז היתה בת שבע ועד שמלאו לה שתים-עשרה, פעם בשנה, אל העיר לה-מאן, למכור את תוצרתו, עבודות עץ מרהיבות וכלי עץ שגילף, כי אז מעולם לא היתה יוצאת מן הכפר.
כשמלאו לה שתים עשרה אמרה לה אמה כי לא יאה לעלמה צעירה, שניצני נשיותה החלו להראות, לצאת כך אל העיר הגדולה, ועליה להשאר בכפר, עד שתגיע לפרקה.
והעיר ושאונה נשארו בזכרונה של אדלין, אדי, כמשאת נפש, כסמל לחופש, לאפשרויות הפרושות בפני כל אדם, ובתנאי שהוא חופשי לצאת ולבוא. בתנאי שהוא גבר.
עד מחצית הספר, לערך, הגעתי, והחלטתי שאין לי ממש סיבה להמשיך. הוא לא רע, כלל לא רע. הוא פשוט לא טוב מספיק. למען האמת, מתישהו שבתי לתחילת הספר כדי לחפש את העורך, ולשאול אותו, למה לא קיצצת קצת? למה לא הידקת? למה צריך דימויים שחוזרים וחוזרים וחוזרים עד זרא?
נעמה שטיינפלד יש לה בעל שאוהב אותה, בדרכו, איש טוב ושקט, שבעיקר אוהב להיות בבית. יש ביניהם חברות והבנה, ואפילו סקס טוב עד משובח.
