העשור השני של המאה ה- 18. אדלין לה רו היתה אשה צעירה, בכפר  וויון-סור-סארט (Villon-sur-Sarthe). בעצם, על פי כל המוסכמות אז היתה כבר בדרכה להיות רווקה זקנה, משום שבגיל 23 עדיין לא נישאה.

על פי אותן מוסכמות, ודרכי החיים בכלל, עתידה היתה אדלין לחיות כל חייה ולמות בכפר בו נולדה, ואלמלא נסעה, מאז היתה בת שבע ועד שמלאו לה שתים-עשרה, פעם בשנה, אל העיר לה-מאן, למכור את תוצרתו, עבודות עץ מרהיבות וכלי עץ שגילף, כי אז מעולם לא היתה יוצאת מן הכפר.

כשמלאו לה שתים עשרה אמרה לה אמה כי לא יאה לעלמה צעירה, שניצני נשיותה החלו להראות, לצאת כך אל העיר הגדולה, ועליה להשאר בכפר, עד שתגיע לפרקה.

והעיר ושאונה נשארו בזכרונה של אדלין, אדי, כמשאת נפש, כסמל לחופש, לאפשרויות הפרושות בפני כל אדם, ובתנאי שהוא חופשי לצאת ולבוא. בתנאי שהוא גבר.

בהגיעה לגיל 23 יועדה אדלין לגבר אחד, שהתאלמן מאשתו ונותר עם ילדים קטנים, ומשום שכבר נחשבה לרווקה מבוגרת מעט, הוחלט שתינשא לו. היא לא רצתה, כמובן. לא בכבלי הנישואין, לא בילדים, שאינם שלה, ואף שלה לעתיד לבוא. רק רצתה לנסוע משם, אל העולם הגדול.

וביום נישואיה הולבשה בשמלה וסורקה והוכנה להובלתה אל הכנסיה.

אדלין נשמטה מידיהם וברחה, ברחה אל היער הסמוך, להתפלל לאלים שישחררו אותה מן החיים שיועדו לה, מן הגורל שנחרץ.

כבר לא נותרו לה מנחות להציע. ונראה היה שהדלת תסגר עליה, לתמיד.

אסור היה להתפלל לאלים אחרי רדת החשכה. אסטל, אשה לא צעירה החיה בכפר, נפש חופשיה בעצמה,  שלימדה את אדלין את חוכמת החיים והאלים, אמרה לה כי האלים הנענים לאחר החשכה מסוכנים הם מאד.

…’The old gods may be great, but they are neither kind nor merciful. They are fickle, unsteady as moonlight on water, or shadows in a storm. If you insist on calling them, take heed: be careful what you ask for, be willing to pay the price.’  She leans over Adeline, casting her in shadow. ‘And no matter how desperate or dire, never pray to the gods that answer after dark.’ “(pp. 30)

אך אדלין לא שמה לב וכבר ירדה החשיכה, ומתוך החשיכה הופיע אדון האופל.

אל מנחתה לא שעה; טבעת עץ שפעם גילף לה אביה. את החופש המבוקש תקבל, בתמורה לנשמתה.

כי כזה הוא אדון האופל, נענה לכל המשאלות, ותמורתו היא הנשמה.

אדון האופל היה מוכר לה. קלסתרו דמה עד מאד לקלסתר שהיתה מציירת לעצמה, מדמיינת איך יראה האיש שתאהב, ויאהב אותה.

היו לה תנאים, לאדלין; לא פרק זמן קצוב, שבסופו תעביר נשמתה לידי השטן, אלא פרק זמן בלתי מוגבל, עד שתבקש להפסיק. והוא הסכים.

ומה שלא ידעה הוא כי החל מאותו הרגע איש לא יזכור אותה, לא ידע מיהי. מי שיראה אותה ויסובב גבו אליה, לא יזכור כלל כי היתה שם נערה אחת.

גופה נותר צעיר, פניה נותרו ללא מתום. המוות לא יכול היה להשיג אותה. כל פצע וחבורה נרפאו.

אלא שלא יכולה היתה לגור בבית, לא היה לה כסף או רכוש. השכלתה היתה דלה, כפי שהיו אז בנות הכפר. את האותיות אמנם הכירה, אך לא ממש ידעה לחברן למלים ולמשפטים.

והיה עליה לשרוד. לא היה לה צורך במזון, אבל הרעב והרצון לאכול תקפו אותה שוב ושוב. לא יכולה היתה לקפוא מקור, אבל בחורף, ללא מחסה, היה לה קר עד מאד.

לימדה עצמה להתגנב לבתים שבעליהם לא נמצאו בסביבה, לימדה עצמה לגנוב בגדים מחבלי כביסה, ומזון מדוכנים בשוק.

אנשים שפגשה לא זכרו אותה. נידונה היתה לזכור הכל, ואיש לא יזכור אותה.

אנשים שאהבה פגשו אותה בכל יום מחדש, כאילו לא הכירוה, ובבקרים, אם לא חמקה מביתו של האהוב הנוכחי לפני שקם, הביטו בה כבאשה זרה, שכלל לא ברור מה היא עושה במיטתם.

…it is sad, of course, to forget.

But it is a lonely thing, to be forgotten.

To remember when no one else does” (pp. 77)

וכך מאה שנים ועוד מאה ועוד מאה. שלוש מאות שנים עברו על אדי לה רו. שלוש מאות שנים בהן נדדה באירופה ואף הגיעה לאמריקה. שלוש מאות שנים בהן למדה לקרוא, ולמדה שפות, עברה מלחמות, ראתה את ההסטוריה בעת התרחשותה.

And this is what she’s settled on: she can go without food (she will not wither). She can go without heat (the cold will not kill her). But a life without art, without wonder, without beautiful things—she would go mad. She has gone mad.

What she needs are stories.

Stories are a way to preserve one’s self. To be remembered. And to forget.

…

Books, she has found, are a way to live a thousand lives – or to find strength in a very long one.” (pp. 35)

נעה ונדה, ואין לה באמת מקום אחד לנוח בו. אין מקום אחד שהוא בית.

ביום השנה, כך למדה, יופיע בפניה אדון האופל, לשאול אם מילאה כבר ימיה, אם עייפה כבר מן החיים האלה, שיש בהם חופש, ויש בהם בדידות חריפה, ועצב רב, ואין בהם אהבה, ואין בהם פרידות, רק כל יום לחיות מחדש, להיות זרה תמיד.

A passionate affair, to be sure, but only because time is a luxury she can’t afford. Sure, she dreams of sleepy mornings over coffee, legs draped across a lap, inside jokes and easy laughter, but those comforts come with the knowing. There can be no slow build, no quiet lust, intimacy fostered over days, weeks, months. Not for them. So she longs for the mornings, but she settles for the nights, and if it cannot be love, well, then, at least it is not lonely.” (pp 100)

ואז חדל להופיע, אבל היא ציפתה לו. במשהו הפיג את בדידותה. היה היחיד שזכר מיהי, מה שמה. שם שמעולם לא הצליחה לומר באזני אף אדם.

כך מדי שנה בשנה. יכולה היתה לקרוא לו. אלא שאז היתה מודה בתבוסתה.

עד ששב והופיע.

מאה שנים ועוד מאה ועוד מאה.

בניו יורק של העשור השני של המאה ה- 21, שלוש מאות שנים לאחר שמכרה נשמתה לשטן, אמר לה יום אחד איש צעיר אחד – אני זוכר אותך. שלוש מלים שלא ידעה שאי פעם תשמע.

אילו יכולת לחיות כך, על פני שנים, לראות כל דבר שתרצי, זמן אינו פקטור כלל, משום שיש לך כל הזמן שבעולם. ללמוד, לנסות, לקרוא את כל הספרים, לשמוע מוזיקה, לראות אומנות. להשאר בגוף צעיר לתמיד, שאינו יכול למות.

והמחיר? שכחה תמידית. אין לך דבר משל עצמך, מלבד כל מה שעליך. אי אפשר להשאיר כל סימן, לא לכתוב, לא לצייר. הכל נמחק. המחיר הוא בדידות תהומית.

האם היית מוכנה לשלם את המחיר הזה?

תמיד אפשר, כמובן, לוותר, להכנע, לקרוא שוב לאדון האופל ולסיים את העסקה לתמיד.

אבל תמיד יהיו עוד מקומות לבקר ודברים שצריך לראות.

And there in the dark, he asks if it was really worth it.

Were the instants of joy worth the stretches of sorrow?

Were the moments of beauty worth the years of pain?

And she turns her head, and looks at him, and says, ‘Always.’ ”(pp. 418)

הספר הזה נקרא בנשימה עצורה, נפלא מכדי להפסיק, נפלא דיו כדי שארצה שלא ייגמר, מעלה שאלות שאין עליהן תשובה אחת נחרצת, אלא רק עוד ועוד תהיות.

ומשום על אלה ועוד הוא מומלץ לגמרי.

הספר יצא לאור בעברית בשם "החיים הבלתי נראים של אדי לה רו" בהוצאת "אופוס" בתרגומה של כנרת היגינס-דוידי