כשהספר נפתח בתמונת קריעה משפחתית איומה ונוראה למדי, חשבתי לעצמי שעדיף היה שכל הסיפור היה דמיוני לגמרי, אבל מן הדברים שאמרה שפרה קורנפלד בראיונות עבר, ובראיון לרגל צאת הספר הזה, ברור למדי שהקריעה הזו מבוססת לגמרי על סיפור המוכר לה מגוף ראשון, אף אם, כפי שאמרה בראיון עמה, כי חלק מזכרונותיה אינם הדברים כפי שחוותה אותם בעבר, אלא יותר פרי הדמיון והרצון לזכור דברים לא בדיוק כהווייתם.

ובכל זאת, הלב נשבר קצת מיד בתחילה, ואחר כך יש צורך לעשות הפסקה אחרי קריאת כל פרק, לנוח קצת, לאזור כוחות לחלק הבא, שמובן וברור ששמח כבר לא יהיה כאן.

כשפרי היה בן שתים־עשרה אמא שלו עזבה את הבית ולא חזרה במשך חודשיים שלמים. בשבועות הראשונים הוא חשב כל הזמן שהנה, עוד רגע היא חוזרת. היא רק צריכה קצת זמן להירגע, כמו תמיד. היא תיקח יומיים חופש ויעבור לה. אבל אז עברו שבועיים והיא לא חזרה. ואז חודש והיא לא התגעגעה מספיק אפילו בשביל להרים טלפון ולשמוע איך הם. הוא מצא את המספר של הריטריט שהיא נסעה אליו והתקשר כל יום. הטלפון צילצל וצילצל, אבל אף אחד אף פעם לא ענה. יונה אחותו כתבה לה מכתבים, סיפרה כמה היא עוזרת לאבא עם יהודה ויואל ועם תמרה ודינה, שהייתה אז ממש תינוקת, אבל גם המכתבים שלה חזרו כולם." (עמ'  7)

אח ואחות,  תאומים, הגדולים במשפחת הרמן, שיש בה ששה ילדים, פרי ויונה, נשלחים אל אחות האם בקנדה, כדי, כפי שיתברר תיכף, לא להיות נוכחים בעת גירושי הוריהם.  פרי, קצת תלוש, קצת תמים, לא הבחין כלל במשבר, וכי יש משבר, אבל יונה, אחות בכורה במשפחה דתית אדוקה, כרבות אחרות כמוה, המתפקדת ביומיום כאם חליפית, לעתים, יודעת ורואה הכל.

גם בהמשך היא יודעת ורואה הכל.

יונה, המבוגרת האחראית במשפחה שהאם בה הרה ויולדת, הרה ויולדת, שוב ושוב. מתי יש לה זמן גם לגדל את הילדים האלה?

עשר שנים היו לי תינוקות בתוך הגוף ועליו, מחוברים לי לשדיים. עשר שנים, תמרה! ואני לא מצליחה לזכור אפילו מחשבה אחת שחלפה לי בראש. מה חשבתי, תמרה? את יודעת להגיד לי מה חשבתי? כמה שעות מהחיים שלי בזבזתי על ללוות בועות קטנטנות של אוויר החוצה מסרעפות של תינוקות? איפה החיים שלי, תמרה? איפה אני? …." (עמ' 229)

ואי אפשר באמת לכעוס עליה, על האם הזו, שנהיית קצת תלושה ולא אחראית, וסומכת בעיקר על בתה הבכורה. אי אפשר לכעוס עליה, כי גם היא לא נותרו לה כוחות ומאגרים, ואין לה על מי להשען. בת צעירה להורים, ניצולים משם. אחותה הבכורה, שתמיד תהיה שם כשצריך לממן משהו, אבל לא תהיה באמת משענת. הילדה שהיתה צריכה להיות הפיצוי על מה שהיה "שם" ואף פעם לא היתה מספיק טובה.

עד שקמה ונסעה, הכי רחוק שהיתה יכולה, מעבר לאוקיינוס.

ובארץ המובטחת הכירה איש אחד, והתחתנה איתו, וילדה לו שוב ושוב ושוב. מתי באמת היה לה זמן לעצמה?

אחת-עשרה שנים צללתי בלי לעלות לאוויר. אחת-עשרה שנים של הריונות, הנקה, חיתותים ופליטות ואפילו לא  מחזור אחד שסיים את המסע מחוץ לגוף. כל ביצית שפרצה מהשחלות פגשה זרע וננעצה בדפנות של הרחם. כל זיגוט הפך לעובר, כל עובר לילד חד. חמש לידות. שישה ילדים בריאים ושלמים, שישים אצבעות בידיים, שישים אצבעות ברגליים. זה היה אמור להיות מספיק." (עמ' 63)

ומתישהו זה התפרק. המשפחה הגדולה הזו. הבנות הלכו עם האם, הבנים עם האב. ועדיין לא ידעה איך באמת לנהל את חייה.

ויונה. אפילו יונה כבר לא יכולה היתה להחזיק הכל.

… כמו שאת עזבת לפני שנים. קמת, אמרת, 'כנראה שלכולם יהיה טוב יותר בלעדי', ויצאת. ואני ניקיתי וסידרתי וקילחתי ורחצתי. הרתחתי מים וחיכיתי לך ואת ל אחזרת. לא באותו יום וגם לא בהרבה ימים אחרי." (עמ' 57)

הספר הזה נע בין ירושלים לטורונטו, עם תחנות בניו יורק, בתל אביב ובהוואי. הספר הזה מלווה משפחה, את בנות המשפחה, בעיקר, שהסיפור נמסר מפיהן, בעיקר מפי יונה, הבת הבכורה, לעתים גם מפי האם, אידי, ומעט אף מפיהן של שתי הבנות הצעירות, דינה ותמרה (שחיה רק את העכשיו, את ההווה, ואף קעקעה לעצמה את המלה  Now על  ידה, כדי שלא תשכח לרגע, שאין למה לצפות ואין למה לקוות, ואין ממה לפחד, מה שיגיע אחרי ה"עכשיו" יגיע ממילא, והעולם כבר ישלח לך את מה שאת צריכה, ויכוון אותך למקום אליו כדאי שתגיעי.)

האב ושני הבנים הצעירים מוזכרים רק לעתים רחוקות, ורק הבן הבכור – פרי, אחיה התאום של יונה, זוכה לכך כי סיפורו יסופר, אם כי לא מפיו, אלא בגוף שלישי בלבד. רק קולן של הנשים נשמע כאן.

כשפרי היה בן ארבע-עשרה הוא נסע עם יונה אחותו התאומה לחודש בטורונטו. הם גרו אצל דודה שלהם בוני. כשחזרו שאלו כולם איך היה שם ומה עשו שם כל החודש והוא אמר שהיה נחמד ושהוא לא ממש זוכר. אבל שני חלקי המשפט היו שקר. לא היה שם נחמד. היה מסעיר. מטורף. משנה חיים. והוא זכר הכל." (עמ' 247)

לספר הזה חיכיתי לא מעט שנים (עשר שנים, אם ארצה לדייק). מאז יצא ספרה הראשון  – "החצי השני של הלילה" – אני מחכה לו. כי כבר אז ידעתי שארצה לקרוא את מה שקורנפלד תרצה לספר.  וכמה טוב שסוף סוף יצא.

אני לא מכירה את שפרה קורנפלד כמעט כלל. למעט ראיונות לעיתונות, ומפגשים אקראיים בערבי ספרות אלה ואחרים. מאותם ראיונות אפשר היה להבין כי יש ממנה לא מעט בספרים שכתבה, ולבי יצא אליה שוב ושוב, ומצאתי עצמי שוב ושוב מנסה להרחיק את הספר ממנה, לנסות להתיחס אליו כאל בדיון מוחלט. לא כל כך הצלחתי.

גם לא הצלחתי שלא לדמוע, ולא מעט, לאורך הקריאה.

ספר שנוגע, וכואב, וכדאי מאד לקרוא בו.

ראיון עם שפרה קורנפלד, עם צאת ספרה השני ב"הארץ"

ובשולי הדברים, בלי שום קשר לספר הזה; במשך כשמונה שנים ניהלתי את פורום הספרים ב-YNET, עד שהוחלט לסוגרו, לפני למעלה מעשור. התבשרתי על כך, אגב, בשיחת טלפון אגבית באחד מימי השבוע, כך סתם.

כשהבנתי שימי הפורום ספורים, התחלתי לאסוף את כל הביקורות שאי פעם כתבתי (מצאתי כמעט את כולן), וליסד את הבלוג הזה.

עם פרסום "אין מקום כזה" אני חוגגת את פרסום הביקורת ה-1,000 (אלף), וזהו ספר בהחלט ראוי לחגוג איתו, גם אם שבר את לבי לאורך כל קריאתו.

אלף ביקורות ספרים יש כאן, ועוד מעט טורים אישיים, ולוחות אירועים שבועיים (שחדלו להתפרסם עם פרוץ הקורונה, ואולי ישובו). אלף ביקורות.
ואני חשה עצמי בת מזל בהחלט, עם הבלוג הזה, ומודה בכל פעם ליוצרתו המוכשרת, רוני שני, המסייעת לי לכל אורך הדרך.