אחרי שקראתי את "פרויקט הייל מרי" וכתבתי ביקורת מתלהבת למדי, נאמר לי מיד שעלי לקרוא גם את "לבד על מאדים" וכך ניצלתי (שוב, יש לומר) את הקוד החודשי ושאלתי את הספר בפורמט דיגיטלי, ואף הנחתי לרגע בצד ספר אחר שהתחלתי קריאתו, כדי, קודם כל לקרוא את זה המושאל.
וצדק גם צדק זה אשר הפציר בי למהר ולקרוא את הספר המשעשע / מרתק / מותח / מהפך דפים / טכני להפליא ועדיין קריא ועוד ועוד סופרלטיבים, כך שאם לסכם את המלצתי זו – לכו קראו גם.
אבל לפני הכל; חברה אחת (מיני רבות) שעבדתי בה פעם התהדרה בחלקה בגשושיות שנשלחו למאדים, ובכל פרסומיה הופיעו (ועדיין מופיעים, כנראה) צילומים של איזו גשושית שנשלחה וצילומים שהועברו לכדור הארץ, ובזמן קריאת הספר הזה היתה לי קצת גאוות יחידה, על שום שבמשך תקופה מסויימת הייתי חלק מחברה שיש לה חלק באותם מסעות לגילוי עולמות אחרים. כשקראתי את הספר נזכרתי באותן גשושיות.
בעולמנו המודרני, כמעט פוסט קורונה (או שמא פוסט קורונה, רק שאיננו יודעות זאת עדיין), קצת השתנו הסדרים וההרגלים, וכל מיני מוסכמות פינו מקומן למוסכמות חדשות. אי הוודאות הולכת וגדלה ומלווה את האדם בכל אשר יהיה. הכל נעשה מהיר יותר, מרוכז יותר. צריך להספיק מהר יותר והרבה יותר, כי אולי, אחר כך, לא יהיה עוד.
את העולם המודרני הנחפז לוקחת ליס, במרבית סיפוריה, עוד צעד אחד קדימה, בין בהתנהגות בני האדם והמנהגים החדשים שסיגלו לעצמם, ובין באפשרויות הטכנולוגיות, ביולוגיות, מיחשוביות.
כך למשל, בראשון מבין תשעת הסיפורים בספר הזה, "שליחות". אין מי שחיה בערים הגדולות, ואף בערים הפחות גדולות, שלא נתקלת בכל יום בשליחים הרכובים על אופניים ממונעים, או קטנועים, ואף בכלי רכב. הם מביאים לביתנו הכל: אוכל ומשקה, משלוח מן הסופר, רהיטים, ספרים, בגדים, נעליים.. בעצם, מה לא? שוב אין צורך לצאת מהבית, בחום או בקור, להתלבש במיוחד כדי להראות בציבור. הכל זמין ביישומון זה או אחר. ליס לוקחת את השליחויות צעד אחד קדימה; לא רק סחורה כזו או אחרת שתובא אל סף דלתנו, אלא שליח, או שליחה, שיתייצבו בשמנו לאותן משימות שלא כל כך נוח לנו לבצע. למשל, אפשר לשלוח את השליח, בשמו של השולח, להפרד מבת הזוג, משום שלשולח לא נעים, או אולי אין לו זמן, או שאין לו שום רצון להכנס לשיחות ולדיונים. שליח יתייצב, ימסור את המסר (ממש כמו מברק מזמר) וימשיך הלאה. בת הזוג, שתחדל להיות בת הזוג, תשאר עם ההודעה שזה עתה קבלה, ועם כל העניינים הלא פתורים שמעתה גם לא ייפתרו. אפשר גם לשלוח את השליח בשמך לפגישה עיוורת, כדי שיחווה דעתו על הפוטנציאלית, ורק אלה שתדרג בהתאם יזכו לפגוש את השולח.
חיים. זהו. מתחילתו ועד סופו של הספר – חיים. מחצית, בעצם, אם ארצה ממש לדייק, החל מכתה ג' לערך וכלה במחצית החיים; אותה נקודת זמן ערטילאית שאחריה מתחיל החישוב לאחור, מתחילים הסיכומים של מה עשינו ומה הספקנו, ומה כבר לא, ומה עוד כדאי. חיים.
אין שום דבר הירואי או יוצא דופן, אין תגלית שתשנה את פני האנושות, אין משבר נוראי שלאחריו תובנות חדשות והחלטות יסודיות. חיים רגילים לגמרי, בחלקת אלוהים הקטנה המקומית הישראלית. כל כך מקומית שהיתה נקודה בה חשבתי שמי שלא מכאן או שלא נמצא בטווח גילאים מאד מסוים, לא יכיר חלק מן הארועים כלל (ואיזה סיוט תרגומי יהיה למי שיחפוץ להעביר את הספר הזה לשפה אחרת…).
כן, כאן ועכשיו, בהסטוריה הלא רחוקה, חבורה של אנשים ונשים שגדלו יחד, חלקם עוד מן הגן, חלקם רק מבית הספר היסודי, ואחר כך הצטרפו בני ובנות זוג, ונגרעו אחדים, ובכל זאת קבוצה של אנשים שהקשר ביניהם מאז ומתמיד ולעולם. גם אם ייפרדו דרכיהם, וישובו וייפגשו אחרי שנים, הרי שאחרי העדכון הקצר (יותר או פחות) בדבר השנים שחלפו, יהיה זה כאילו לא נפרדו מעולם.
בדיעבד אולי צריכה הייתי ללמוד פיזיקה בתקופת התיכון (אם כי לנו פתחו מגמת אלקטרוניקה במקום פיזיקה, וזה היה עוד פחות מעניין), משום שאילו למדתי פיזיקה, ואילו הייתי זוכרת משהו מלימודי, הייתי מבלה פרק זמן ניכר בעת קריאת הספר הזה, בבדיקת כל החישובים ובחיפוש טעויות (אם יש).
מצד שני, טוב שלא עסקתי בבדיקת הנוסחאות, כי אז הייתי מתעצבנת אם הייתי מוצאת טעות, ומצרה על אובדן הזמן, ועל הפגיעה ברצף הקריאה, אז אולי טוב שהשכלתי בתחום הפיזיקה נגדעה בעודה באיבה.
מצד שלישי, מצאתי עצמי בוהה בשורת מושגים והגדרות שלא היה לי כל מושג מהם; לא רק בפיזיקה, גם ביולוגיה וכימיה הונחו לפתחי, מדי פעם, ואף גרמו לי לחפש מהם אותם מושגים (לא כולם) במרשתת.
ולמרות השכלתי החסרה עד מאד, הרי שהספר הזה הוא כולו תענוג לקריאה, מהפך דפים ומרתק לגמרי.
דרקון אכזר שלט בעיר האושר. מתוך מאורת הדרקון שבאי בדרקון שלח מדי שנה , ביום הרשימה, את דרישותיו אל העיר, ומדי שנה, בחג הדרקון, נשלחה שיירה של קרונות, מלאים בכל דרישותיו; הוא דרש בעלי חיים שיספקו את מחסורו בכל השנה, ותבואות ודגנים, וכמובן, כמו כל דרקון, אבנים טובות וזהב, תכשיטים וצעצועים יקרים. ובסוף השיירה, בקרון האחרון, לבושה בשמלה אדומה, כמענה לדרישתו החוזרת של הדרקון, ילדה בת שמונה עד אחת עשרה שנים. ילדה שתטפל בכל צרכיו במהלך השנה. ילדה שעם הגיעה אל אי הדרקון תדע מה יהיה סופה, משום שלעיניה יטרוף את הילדה הקודמת. הוא יאסור עליה לבכות ויכריח אותה ללטף את ראשו המונח על ירכיה, בכל יום, עד שירדם. הוא ישלח אותה להביא לו מזון מרחבי האי, לסחוב חפצים, לשעשע אותו, יעניש אותה בכל עת על עבירות אמיתיות או מדומות, ויעשה הכל כדי לשבור את רוחה.
קודם כל, ולפני הכל: אם טרם קראת את הספר הראשון בסדרה, כדאי מאד שלא! לקרוא את הסקירה הזאת, כי יהיו בה קצת קלקלנים (ספויילרים). אפשר, כמובן, לקרוא, אם לא אכפת לך לדעת מראש. אני אוהבת להיות מופתעת (לכן, מעטות הביקורות שאני קוראת בעיון לפני שאני קוראת ספר שאני חפצה בו. אפילו מכריכות אחוריות אני משתדלת להימנע.)
מרתה היתה ילדה מרדנית מעט, ככה זה כשאמא שלך מתה, והאשה שמגדלת אותך לא ממש מחבבת אותך. היא גם לא מחבבת את אביך במיוחד, אבל בינתיים נוח לה להיות לצידו. הוא מפרנס והיא יכולה להפוך אותך, לעתים, לשפחתה. אבל לפעמים, כשהיתה יוצאת, לעתים יחד עם האב, מרתה היתה מרשה לעצמה לעשות כל מיני ניסויים במה שאהבה באמת – לירוק אש. כמו שראתה אצל איש אחד ביריד. הוא לימד אותה כל מיני פטנטים איך לעשות זאת בלי להיכוות.
ובאחד הניסויים האלה ארעה תאונה, ומרתה שרפה את הסדנה של אביה, ואשתו, אמה החורגת, שכנעה אותו למסור אותה לראש העיר, אדוניס, כדי שהיא תהיה זו שתימסר לו באותה השנה. גם כסף רב ניתן לו בתמורה לבתו. כסף שאותו שתה עד כלות במשך שלושה ימים, עד שאזל.
ואז עזבה אותו אשתו, משום שלא היתה בו יותר שום תועלת.
כמה דברים על תעתועי זכרון וקריאה נוספת בספר, ושאר עניינים שהרהרתי בהם בזמן הקריאה.
את "בנות הדרקון", הספר הראשון בטרילוגיה, שהמשכיו בוששו לבוא, קראתי לפני חמש עשרה שנים,בשנת צאתו – 2007. בסוף קריאתי דאז הבעתי תקווה כי ההמשכים יגיעו במהרה, אך (כמעט) לשווא המתנתי; הם לא הגיעו.
אחר כך באו עוד ועוד ספרים, ובזכרוני נותרה, בעיקר, התמה של הילדה הנשלחת, מדי שנה, אל הדרקון, המתעקש להקרא "אבאלה" על ידי שפחותיו שייטרפו על ידו בסוף השנה המחרידה הזו, שנה בה יאלצו להראות לו חיבה בכל מיני דרכים, ולהיות מעונות על ידו, כשהוא מתעלל בהן ללא הרף, שובר את רוחן, פיסה אחר פיסה,
