חיים. זהו. מתחילתו ועד סופו של הספר – חיים. מחצית, בעצם, אם ארצה ממש לדייק, החל מכתה ג' לערך וכלה במחצית החיים; אותה נקודת זמן ערטילאית  שאחריה מתחיל החישוב לאחור, מתחילים הסיכומים של מה עשינו ומה הספקנו, ומה כבר לא, ומה עוד כדאי. חיים.

אין שום דבר הירואי או יוצא דופן, אין תגלית שתשנה את פני האנושות, אין משבר נוראי שלאחריו תובנות חדשות והחלטות יסודיות. חיים רגילים לגמרי, בחלקת אלוהים הקטנה המקומית הישראלית. כל כך מקומית שהיתה נקודה בה חשבתי שמי שלא מכאן או שלא נמצא בטווח גילאים מאד מסוים, לא יכיר חלק מן הארועים כלל (ואיזה סיוט תרגומי יהיה למי שיחפוץ להעביר את הספר הזה לשפה אחרת…).

כן, כאן ועכשיו, בהסטוריה הלא רחוקה, חבורה של אנשים ונשים שגדלו יחד, חלקם עוד מן הגן, חלקם רק מבית הספר היסודי, ואחר כך הצטרפו בני ובנות זוג, ונגרעו אחדים, ובכל זאת קבוצה של אנשים שהקשר ביניהם  מאז ומתמיד ולעולם. גם אם ייפרדו דרכיהם, וישובו וייפגשו אחרי שנים, הרי שאחרי העדכון הקצר (יותר או פחות) בדבר השנים שחלפו, יהיה זה כאילו לא נפרדו מעולם.

בכל תיאור של חבורת ילדים נמצא את אותם הטיפוסים: כוכב או כוכבת, בריון וקורבן, ילד צייתן וילד פרוע, בת אחראית אחת לפחות… היינו חבורה, .." ( עמ' 16)

המספר הוא (או היא) אחד מן החבורה הזו, ואין זה ברור מיהו, וגם אין זה חשוב ממש. מישהו מתוך החבורה. והבולטים בתוך החבורה, אלה שסביבם ייסובו סיפוריהם של השאר,  הם אלה שלא לגמרי הלכו בתלם.

זה התלם הכה מוכר – בית ספר-צבא-אוניברסיטה-חתונה-ילדים שכל מי שנולדו וגדלו כאן מכירים, לפחות בטווח גילאים מסוים, שהרי הדור הנוכחי יש לו כבר אג'נדות אחרות ואפשרויות אחרות. שני האחרים, הקצת שונים – יואש וקסניה.

כשהיו בכתה ג' זרק יואש כסא ופגע בקסניה והיא נפצעה, ומאז נקשרו גורלותיהם לתמיד.

אמנם, בתחילה היתה בהלה גדולה, וצריך היה להענש עונש כבד יחסית (אם כי, אלה עונשים כבר ניתן להשית על ילדים בכתה ג'?), אך לא. עמדו לו כל מיני נסיבות:

איך נפטר מעונש? … היו גם נסיבות מקילות. … וגם הרקע של העבריין הובא כנראה בחשבון: אמו חולה, נכנסת שוב ושבו לאשפוז. אביו – בכיר במערכת הביטחון, מהמעטים שיצאו צודקים ממלחמת יום הכיפורים. .. אחיו הבכור… בקורס חובלים. … אם יגזרו על הילד  הרחקה ממושכת – מי יטפל בו?" (עמ' 12)

כי, כמעט כרגיל, מי שבא ממשפחה "מיוחסת" יזכה ליחס מקל, מה גם שהילדה באה ממשפחה מיוחסת פחות;  על פי קני המידה של אז.

אלא שבתוך החבורה, ישנם עונשים שקובעים הילדות והילדים בינם לבין עצמם. והיא קבעה כי יהפוך להיות ה"עבד" שלה. כנהוג בין שאר חבריהם.

אם היה משהו חריג בשעבוד של יואש זאת העובדה שעד אותו היום וגם לאחריו, לא היה מקרה שבו השתעבד בן לבת או ההפך. זה היה חריג. …" (כמ' 15)

אחר כך בגרו, והקשר ביניהם המשיך להיות מיוחד במינו, וכמו שכבר נרמז לעיל, שניהם היו שונים מכולם בכך שלא בחרו, או שלא נבחר עבורם המסלול הרגיל, הקבוע כמעט של בני גילם; שניהם בחרו, כל אחד בדרכו ובדרכה כיוון שונה לחלוטין מן הרגיל והידוע.

אולי משום כך, אולי , נשאר ביניהם הקשר ההדוק, הדוק יותר מאשר בין שאר בני החבורה לבין עצמם, אולי משום שמעולם לא פג השעבוד שהטילה עליו בכתה ג'.

האם יש בכלל חשיבות לפרשיות הילדוּת האלה? אנשים שחברו לחוגנו אחרי שבגרנו, כולם, בשלב זה או אחר, שאלו על יואש וקסניה: … תמיד היה ככה ביניהם?" (עמ' 18)

ולא, לא שהפכו לנאהבים ורכבו לעבר השקיעה שלובי זרועות. כי, כאמור, שניהם לא צעדו בנתיב הכה מוכר וידוע.

שניהם גם הכירו זה את זו כל כך מקרוב, שזוגיות ביניהם יכולה היתה להיות משולה לגילוי עריות, כמעט. היא הכירה את כל חולשותיו, והוא את כל חוזקותיה.

… דלת סגורה של חדר הורים, ויד קפואה של אם. חוויית ילדוּת מצלקת…" (עמ' 30)

אבל יש ביניהם קשר שאין אפשרות לנתק, ואין אפשרות לשנות.

והחיים, כן החיים ממשיכים, חבריהם וחברותיהם ממשיכים במסלול הידוע מראש, צבא, אוניברסיטה, חתונות, ילדים.

ויואש ממשיך להיות מרכז החבורה, זה שביתו תמיד פתוח בפניהם, בכל עת.

קסניה היגרה, וחזרה לבקר, ונסעה ושוב חזרה.

וכשבאה שוב התכנסה החבורה, לעתים.

ומחוץ לחבורה המשיכו החיים כפי שהם מוכרים כאן, מתיחות בטחונית ומבצעים, פיגועים ושערוריות. חלקם נוגעים באנשי החבורה, חלקם לא.

חיים.

…'לפעמים אתה נותן למישהו מתנה כל כך גדולה, שאחרי זה – זהו! אתה לא יכול יותר לאהוב אותו, כי הגזמת. נגמר. אבל מי שמקבל ממך – הוא הרי גם כן… זאת אומרת, הוא חייב לאהוב אותך, הוא חייב! אבל איך הוא יאהב אם חייב?'" (עמ' 62 – 63)

ולמרות שאין בספר הזה שום מאורעות הרי עולם, ואין בו דרמות גדולות, וטרגדיות קורעות לב, אין בו הצלחות כבירות או כשלונות שאין להם שיעור, ולמרות שכולנו מכירים יואש כזה, או קסניה כזו, או כל אחד ואחת מן החבורה, למרות כל אלה מצליח הספר להלך קסם על הקוראת.

כי גיל הראבן יודעת לקסום קסמים שכאלה.

מומלץ.