קודם כל, ולפני הכל: אם טרם קראת את הספר הראשון בסדרה, כדאי מאד שלא! לקרוא את הסקירה הזאת, כי יהיו בה קצת קלקלנים (ספויילרים). אפשר, כמובן, לקרוא, אם לא אכפת לך לדעת מראש. אני אוהבת להיות מופתעת (לכן, מעטות הביקורות שאני קוראת בעיון לפני שאני קוראת ספר שאני חפצה בו. אפילו מכריכות אחוריות אני משתדלת להימנע.)

מרתה היתה ילדה מרדנית מעט, ככה זה כשאמא שלך מתה, והאשה שמגדלת אותך לא ממש מחבבת אותך. היא גם לא מחבבת את אביך במיוחד, אבל בינתיים נוח לה להיות לצידו. הוא מפרנס והיא יכולה להפוך אותך, לעתים, לשפחתה. אבל לפעמים, כשהיתה יוצאת, לעתים יחד עם האב, מרתה היתה מרשה לעצמה לעשות כל מיני ניסויים במה שאהבה באמת – לירוק אש. כמו שראתה אצל איש אחד ביריד. הוא לימד אותה כל מיני פטנטים איך לעשות זאת בלי להיכוות.

ובאחד הניסויים האלה ארעה תאונה, ומרתה שרפה את הסדנה של אביה, ואשתו, אמה החורגת, שכנעה אותו למסור אותה לראש העיר, אדוניס, כדי שהיא תהיה זו  שתימסר לו באותה השנה. גם כסף רב ניתן לו בתמורה לבתו. כסף שאותו שתה עד כלות במשך שלושה ימים, עד שאזל.

ואז עזבה אותו אשתו, משום שלא היתה בו יותר שום תועלת.

ומרתה נמסרה לדרקון, ובמשך שנה שלמה התעלל בה, עד שכמעט אזל כל כח רצונה. כמעט, משום שעדיין תכננה תוכניות איך להרוג אותו. איך להמלט משביו. יותר מזה לא ראתה, משום שכשאת נמצאת תחת דיכוי מתמשך, קשה לך מאד לתכנן יותר מדי תוכניות. כשאת חיה בפחד יומיומי, ואת יודעת מה יהיה סופך (בסוף תמותי מידיו, זה ברור וידוע), את יכולה רק לקוות שתצליחי, איכשהו, להסיר מעליך את רוע הגזרה. יותר מזה את לא באמת מסוגלת לתכנן.

וכך נפתח הספר השני:

כשאת שבויה של דרקון מתעלל, כל מה שאת רוצה זה להימלט על נפשך או להרוג אותו לפני שהוא יהרוג אותך. וכשאת מצליחה כנגד כל הסיכויים, את מגלה להפתעתך שזה לא נגמר. את ממשיכה להרוג אותו כל לילה בחלומותייך, ואת מותשת. את מרגישה זקנה וסחוטה אף על פי שעוד לא מלאו לך שתים עשרה שנים. את חוששת להכריז על נצחונך. הם עוד יחזירו אותך לסדנת הפִּחלוץ. זה הסיוט הכי נורא שלך. אחר כל מה שעברת, לחזור הבית לנקודת ההתחלה. יש המון ברנדי מסביבך, ואת מתנחמת בשתייה. מזל שיש לך חברה שמטפלת בך בעדינות ובסבלנות. את מגלה שכוחות מתחדשים, סיוטים נחלשים. לא הכל מסתדר; יש עליות ומורדות. במורד הכי גדול הם לוכדים אותך. במקום לתת לך פרס הם מעמידים אותך למשפט, הם מחזירים אותך לאי הדרקון. בפעם הקודמת הגעת בכלוב ועכשיו את כפותה בחבלים. האבא'לה הדרקוני שלך עדיין שם. את חתכת אותו לשניים ורוקנת את בשרו. רק את האופל לא הצלחת לנקז. אנשים צובאים עלייך. אַת העדה, הילדה ששרדה. הם רוצים לדעת מה הוא עשה לך, מה הוא רצה שתעשי. …." (עמ' 15)

מרתה הצליחה, כנגד כל הסיכויים, להרוג את הדרקון, ובשנה השניה חברה אליה אמל, שנשלחה גם היא לשרת את הדרקון ולמות בתום השנה, ומשום שהדרקון כבר מת, ומשום שהיו להן אוכל ושתייה ואוצרות רבים, וזמן, הרבה זמן, מילאו את השנה הזו בהחלמה (של מרתה), בניקיון של מערת הדרקון ובתיכון תוכניות  להקמת עיר הילדות, מפלט לכל הילדות הדחויות, מקום בו תימצא להן מנוחה נכונה ושלווה, ותוכלנה, סוף סוף לחיות. סתם לחיות.

בשנה השלישית הצטרפה אליהן נועה, ילדה תל אביבית, שאין לה אב, ואמה נטשה ונסעה אל מעבר לאוקיינוס כדי להיות שחקנית באמריקה. נועה, שסבה שגידל אותה, חש ברע ונלקח לבית החולים, והיא ננעלה מחוץ לבית, יחד עם ספר אחד, מיוחד, ששאב אותה אליו, עד שנחתה בעיר האושר, ומשום שלא היה לה מגן, ומשום שהיתה בגיל המתאים, נאסרה, וביום חג הדרקון נשלחה אף היא למלא את רצונו של הדרקון, שאלמלא יקבל את כל דרישותיו, יהרוג ויחריב לא מעט מן העיר. הקורבן השנתי קנה שקט. לשנה.

עתה היו שלוש נערות צעירות, מכינות תוכניות, מכינות את השטח, מכינות את מקום המפלט.

בתום הספר הראשון חזרה נועה לתל אביב, בדרך מסתורית ממש כפי שיצאה ממנה. ובאופן מסתורי לחלוטין, בתל אביב לא חלפה שנה, אף לא חודש. היא שבה בדיוק לזמן ולמקום שעזבה.

רק הספר נרטב. נהרס. הדפים נדבקו זה לזה, אי אפשר יותר להפריד את דפי המשי העדינים עם הציורים, להיבלע שוב, לחזור אל עיר האושר.

למזלה נמצאה על ידי השכנים. למזלה אמא שלה הגיעה פתאום לארץ. אולי כי נועה נסתה להתקשר אליה, והיתה לה הודעה מוזרה במשיבון. ובכל אופן, היא סיפרה לעצמה שהיא הרגישה, בחוט הזה המקשר בין אמהות לבנות שצריכים אותה בארץ. וממילא הקריירה שבקשה לעצמה באמריקה לא כל כך צלחה.

סבא של נועה אושפז והועבר, משום שלא התעורר, הועבר לאיזה מוסד, ואמא של נועה עברה לגור במקומו, ולישון בחדרו, אבל לא הפסיקה לחלום על חיים חופשיים, לעצמה. ולא הפסיקה להזכיר לעצמה שמתפקיד חייה אין שחרור.

…'אימא זה מאסר עולם בלי חנינות וקיצורים.'" (עמ' 215).

ובינתיים, באי הדרקון, שתי הילדות הנותרות, מרתה ואמל, מנסות להוציא את המיטב ממצבן. שתיהן חסרות הורים או אפוטרופוס, שתיהן זכו לסוג של הגנה מן הדוכס, והן יוצאות במין מסע הופעות עם שלד הדרקון, כשמרתה נכנסת אל תוכו ויורקת אש, כאילו היא היא הדרקון עצמו.  כל כך שכללה את המופע שלה, עד שכל הכרטיסים לכל הופעותיהן נמכרו.

אלא שכל כניסה לתוך גופו של הדרקון זורקת אותה בחזרה אל העולם החשוך של פעם, אל הפחדים והחרדות. רק שיקוי מיוחד מאפשר לה לתפקד.

מצד שני, היא לא יכולה להפרד. עדיין לא.

ועוד ילדות נוספו בספר הזה – לוריס, שגדלה בבית יתומות, ואף היא מרדנית מעט, וכשהיא נשלחת מבית היתומות לסייע לטבחית המבשלת לראש העיר, היא מצליחה פעם אחר פעם אחר פעם להקדיח את כל התבשילים ולגרום לאי סדר חוזר ונשנה.

ממילא ראש העיר איבד את שפיות דעתו, משום שחשב שהוא נשלח אל הדרקון (באיזו מזימה של הילדות, בשנה ה- 299), וממלא מקומו, סרח, שתמיד רצה להיות ראש העיר, אלא שילדה אחת , לילי, העבירה אותו על דעתו, והוא כלא אותה, ואיכשהו היא נמלטה מן הכלא הזה, ואף הוא נלכד באובססיה למצוא אותה ולהעניש אותה.

כי ככה זה טורפים אנושיים, הטרף יכול להעביר אותם על דעתם.

לילי אגב, המכשפת חיות ודוברת שפתן, בטוחה כי היא מקוללת. כי כל מי שאוהב אותה נידון לגורל גרוע ואף למוות. לילי רוצה למות, כדי שלא יאהבו אותה יותר, כל האנשים הטובים, כדי שלא תהיה לסכנה מעל ראשם של כל מיטיביה, משום שיש פרס על ראשה.

… מי שרואה אותה באמת לא יכול לאהוב אותה. …'כל כך הרבה פעמים מַתִּי וקמתי לתחייה בזכות ילדות כמו משי שלך, שרואות בי ילדה אמיתית, או בזכות בעלי חיים תמימים שמנחשים את המשאלות שלי וכל הזמן טועים….לעולם לא אמות, זה העונש שלי..' ." (עמ' 328 – 329)

לא מעט, במהלך הקריאה של הספר הזה, את צריכה לזכור שזו אגדה; אגדה מתוחכמת עם עלילות מפותלות. אלה לא החיים עצמם, את מזכירה לעצמך, שוב, ושוב ושוב.

ולפעמים מתגנבת לך מחשבה לראש, שככה זה בדיוק בחיים. בדיוק ככה.