דרקון אכזר שלט בעיר האושר. מתוך מאורת הדרקון שבאי בדרקון שלח מדי שנה , ביום הרשימה, את דרישותיו אל העיר, ומדי שנה, בחג הדרקון, נשלחה שיירה של קרונות, מלאים בכל דרישותיו; הוא דרש בעלי חיים שיספקו את מחסורו בכל השנה, ותבואות ודגנים, וכמובן, כמו כל דרקון, אבנים טובות וזהב, תכשיטים וצעצועים יקרים. ובסוף השיירה, בקרון האחרון, לבושה בשמלה אדומה, כמענה לדרישתו החוזרת של הדרקון, ילדה בת שמונה עד אחת עשרה שנים. ילדה שתטפל בכל צרכיו במהלך השנה. ילדה שעם הגיעה אל אי הדרקון תדע מה יהיה סופה, משום שלעיניה יטרוף את הילדה הקודמת. הוא יאסור עליה לבכות ויכריח אותה ללטף את ראשו המונח על ירכיה, בכל יום, עד שירדם. הוא ישלח אותה להביא לו מזון מרחבי האי, לסחוב חפצים, לשעשע אותו, יעניש אותה בכל עת על עבירות אמיתיות או מדומות, ויעשה הכל כדי לשבור את רוחה.

תמיד הוא הצליח.

עד שבאה מרתה. מרתה, שהיתה בתו של אמן הפיחלוץ, שנשלחה אליו על פי מזימתה של אמה החורגת. מרתה שהיתה ילדה פרועה ומרדנית, בעלת כושר המצאה ובעלת חלומות, להיות יום אחד יורקת אש, כמו קלונימוס גץ, המכונה גם  "הר הגעש האנושי", שפעם, לפני שנשלחה אל הדרקון, לימד את מרתה כמה סודות מקצועיים.

מרתה, שרוחה לא נשברה לגמרי, והניצוץ שנותר הספיק כדי להרוג את הדרקון.

בשנתיים שלאחר מות הדרקון הסתירה מרתה את מותו, והילדות החדשות שהגיעו, אמל, בתו של רופא הדוכס, ונועה, המכונה "הגורה", שהגיעה מתל אביב, נהיו בנות בריתה בתוכנית להקמת עיר הילדות. עיר בה תמצאנה ילדות אבודות מקום, ומרפא, בית חם ותומך, מקום בו איש לא יחשוב שניתן לנצל את חולשתן ואת אמונן.

ראש העיר של עיר האושר, אדוניס בלקינד, האיש שלקח על עצמו, בכל תקופת כהונתו הארוכה את האחריות להענות לכל דרישות הדרקון, כדי לשמור על "שקט תעשייתי" במחיר נמוך, משום שכולם זוכרים מה קרה כשניסו שלא למלא את דרישותיו, ואיך ניצת חרון אפו, ומי שלא זוכר – הרי שיש קיר זכרון בצמוד לבית העירייה, עליו מונצחים שלושה דייגים ששילמו בחייהם (ולא רק הם) את מחיר חוסר הציות. ואם "המחיר" כולל גם ילדה אחת בכל שנה, ובכן, זה המחיר שצריך לשלם; נזק נלווה, אין ברירה.

הוא גם נהנה, ראש העיר, ממעמדו שהקנה לו כח וכבוד ויקר, ויחד עמם תענוגות ארציים לא פחותים, מזון משובח, אוצרות משלו, נוחות מיוחדת.

עד ששלושת הילדות הצליחו, באמצעות תכסיס משלהן, לגרום לו מעט מן הפחדים והחרדות שהיה אחראי להם במשך שנים, עת נקרא שמו ברשימה האחרונה, במקום ילדה. אחר כך אבד את שפיות דעתו, ונשלח לספינת השוטים.

הספר הזה נפתח בהכנות לחג הדרקון החדש, החג הראשון ללא הדרקון, ללא רשימה; ויש להכין חגיגה מחודשת. חגיגה בה יוחזרו האוצרות, בצורה מסודרת אל העיר ויינתן כבוד ויקר לילדות שניצחו את הדרקון.

או, כך לפחות הוכרז. האמת היא, שממלא מקומו של ראש העיר, ועושי דברו והלוחשים על אזנו, לא בקלות יוותרו על הכבוד והיקר, וכל התפנוקים הנילווים לכהונה.

והילדות? שלושת הילדות, כל אחת במקומה. נועה חזרה, בינתיים, לתל אביב, ומחפשת דרכה בחזרה אל עיר האושר, ומוצאת אותה בעזרת ילדה אחת, לוריס, מועמדת ודאית לרשימת הדרקון, לוּ היה עוד בחיים, שהצליחה, איכשהו להגיע לתל אביב, משום שכל כך איוותה, ומצאה דרך, להגיע לגיבורה שלה – הגורה.

אמל ומרתה העבירו זמנן, בבקתת הדייגים של מלאכי וצילה אולטרמרין, עם התינוקת אביגיל והחסידה, אף היא ניצולת הדרקון, בחיים שקטים ובהכנות לחג הדרקון.

בכל ההכנות לחג הדרקון נפקד זכרן של הילדות שמתו. כל הילדות שנשלחו, אחת בכל שנה, לשרת את כל מאוויו של הדרקון ולמות בסופה של אותה שנה. אפילו את שמן איש אינו זוכר. אולי משום שאם ייזכרו, ויהיו להן פנים, ומשפחה, יהפוך "הנזק המשני" למשהו מוחשי מדי. עצוב מדי. כואב מדי.

ומי רוצה לכאוב כשהאויב נוצח, וחגיגות הנצחון בדרך?

מרתה באמת האמינה שהוא השתנה אחרי מותו, שבעל כורחו ובניגוד לטבעו הוא התחיל לכבד ואפילו לאהוב אותה. אבל היא זו שהשתנתה: היא קראה לעצמה בת דרקון! ושוב התקוממה, כי אבא'לה היה זקן ונכלולי, הוא ניצל את תמימותה. היא חשבה שהיא מאלפת אותו, בזמן שאילף אותה. היא אמרה לעצמה הרבה דברים, ועצמה לא השתכנעה. ובסופו של דבר, אחרי שגירדה את הקרקעית השרופה של כל תירוץ, היא פרצה בבכי נורא. … היה לה די שכל להרוג דרקון אבל לא די לב לזכור את קורבנותיו. …" (עמ' 189)

אבל מרתה, כן, מרתה. הילדה שניצחה את הדרקון והמיתה אותו. הילדה הנושאת על כפות ידיה צלקות מקשקשיו החדים, הילדה שבמשך שלוש שנים נחשבה למתה, והחלה בתוכניות להקמת עיר הילדות. הילדה ששכללה את אומנות הרשף. הילדה שיש חור ענק בלבה, משום שאביה שלח אותה אל הדרקון, והדרקון היה היחיד שהיה אכפת לו ממנה במשך שנה, גם אם תשומת הלב שלו היתה כואבת ושורפת ושלילית. אבל היא היתה. מרתה זכרה שהיו ילדות. היא כמעט היתה אחת מהן לגמרי, ורק במקרה ובכח תושייתה ניצלה. והיא מחפשת דרך, כל דרך, למצוא ולהזכיר את שמן של הילדות שלא הצליחו.

… היא פתחה את המחברה וקראה: 'שנה ראשונה: לולי. ואל תגידו שעוד לא נולדתם, אתם שלחתם אותה לדרקון. ובשנה השנייה שלחתם את פועה, ובשנה השלישית את נוקת, ואחריה את ז'יזל, חמדת, מרגלית… כולן נשלחו אל מותן. ואנחנו רק בשנה השישית', אמרה מרתה." (עמ' 444)

הספר השלישי גדוש עלילות מפותלות, יצירת תעלומות ופתרון תעלומות, דמויות הצצות לרגע, דמויות החוזרות לפתע למרכז הסיפור, חשדות, מזימות, סודות, ופתרון. גם אם לא מושלם לגמרי.

לאורך כל הטרלוגיה ניסיתי להתחמק במחשבותי מהשלכות על החיים עצמם, להזכיר לעצמי, חזור והזכר, שזו רק אגדה. מפותלת, משורגת, רבת דמויות ועלילות משנה, אבל רק אגדה. לא תמיד הצלחתי. לא פעם ולא פעמיים הציצו החיים עצמם מעבר לכתפי והצביעו על אלגוריות למיניהן ודימויים למיניהם, שלא היה כל קושי להשוות אותם לחיים עצמם.

ועוד דבר שהייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב, זה איננו תרגום, זה נכתב בעברית, למרות שכל הסיפור נושא ניחוחות זרים ומרוחקים, מין אירופה כזו של לפני מאות בשנים. הספר הזה נכתב כאן.

מאד מומלץ. מאד.

ומי שיקרא את הספר, ומי שתקרא אותו, ירצו לשמוע את האריה הזו, מתוך "מדאם באטרפליי"