כמה דברים על תעתועי זכרון וקריאה נוספת בספר, ושאר עניינים שהרהרתי בהם בזמן הקריאה.

את "בנות הדרקון", הספר הראשון בטרילוגיה, שהמשכיו בוששו לבוא, קראתי  לפני חמש עשרה שנים,בשנת צאתו – 2007. בסוף קריאתי דאז הבעתי תקווה כי ההמשכים יגיעו במהרה, אך (כמעט) לשווא המתנתי; הם לא הגיעו.

אחר כך באו עוד ועוד ספרים, ובזכרוני נותרה, בעיקר, התמה של הילדה הנשלחת, מדי שנה, אל הדרקון, המתעקש להקרא "אבאלה" על ידי שפחותיו שייטרפו על ידו בסוף השנה המחרידה הזו, שנה בה יאלצו להראות לו חיבה בכל מיני דרכים, ולהיות מעונות על ידו, כשהוא מתעלל בהן ללא הרף, שובר את רוחן, פיסה אחר פיסה,

זה היה חלק משיטה שהשתכללה עם השנים, לשבור את רוחן של הילדות במפגש הראשון.
…ילדות עם צעצועים השתדלו יותר. היה להן מה לאבד, ואבא'לה, כפי שקרא לעצמו, היה מכור למשחקי תחנונים." (עמ' 55 – 56)

ביום  הרשימה, היום בו נשלחו הילדות, שבשלב הזה היו כבר צל של עצמן, אל עיר האושר, העיר ממנה נשלחו כל הילדות להשביע את רעבונו, כחודש לפני "חג הדרקון", כה שבורות עד כי מעולם לא חשבה אף אחת מהן לברוח. הן ידעו, משום שנכחו בטקסים בשנים הקודמות, כי הנערה, לאחר שנה בשבי הדרקון, תעלה אט-אט,  מדרגה-מדרגה, ובכל אחת מהן תדקלם דרישה נוספת של הדרקון לשנה הבאה.

…הדרקון כיבד את הצורך האנושי בטקסיות ןצמצם את דרישותיו לשתים עשרה, כמספר מדרגות השיש של בית העירייה. .. כך נפתח הטקס. אדוניס היה נד בראשו, והילדה התורנית הייתה מטפסת למדרגה הראשונה ומדקלמת את הדרישה הראשונה. המזכיר היה רושם אותה על מגילת קלף צרה וארוכה ומוסר את המגילה לראש העיר. אדוניס היה קורא את הדרישה בקולו העמוק ומחזיר את המגילה למזכיר, ואחרי שהשקט חזר היה מזמין את הילדה, בניד ראש או בשיעול קל, למדרגה הבאה.
הדרישות היו ערוכות לפי קושי – מן הקל אל הכבד…." (עמ' 78)

בארבעה עשר באוגוסט, לקראת סוף הקציר, הוא מסר את דרישותיו לשנה הבאה: כך וכך תפוחים ובצלים, ביצים ודבש, כדי שמן, עופות ואוצרות. ..רק סעיף אחד מעולם לא השתנה: הדרקון דרש משרתת, ילדה בת שמונה עד אחת עשרה. ברגע שקיבל אותה היה טורף את קודמתה. כל שנה והילדה שלה. …" (עמ' 29 – 30)

את אלה זכרתי, את האומללוּת של הילדה היודעת מה גורלה בסוף אותה שנה, את רוחה השבורה, את מילותיו של הדרקון. ואת האחווה שנוצרה בין הילדות.

אל שאר הדמויות התוודעתי מחדש, כשהתחלתי לקרוא את הספר שהגיע, בגרסה מחודשת, והפעם יחד עם המשכיו. שוב לא אצטרך להמתין עוד ועוד כדי לדעת מה קרה אחר כך.

כותרתו המשנית של הספר – ספר האבות –  מרמזת על תפקידם של האבות בספר הזה. תפקידם בהעדרם או באי-תפקודם.

אבא של נועה, הילדה התל-אביבית הנשאבת אל הסיפור תוך כדי עלעול בספר,  היא ילדה כמעט נטושה.

נועה לביא נולדה בשנת  …198 בבית חולים בתל אביב. לא היה לה אבא. ככה אימא שלה אמרה. נועה חשזה שזה רק חלק מהאמת, אבל לא היתה לה דרך לגלות את השאר.  …
ויום אחד נסעה לאמריקה והשאירה את נועה מאחור. …
נועה עברה לגור עם סבא שלה במרכז תל אביב. …" (עמ' 15)

וכשסבא שלה חלה ונלקח לבית החולים, היא נותרה לבדה ואף ננעלה מחוץ לביתה, ומצאה עצמה ברחוב, עם תיק בית הספר, שבו תחבה את הספר הזה, אליו נשאבה יום אחד.

מרתה חיה בעיר האושר, והקוראת פוגשת אותה לראשונה כאשר היא  מובלת, בחג הדרקון, אל מתחם מגוריו של הדרקון, בשנתה ה- 296.

פעם היו בוחרים את הילדות בהגרלה, אחר כך עברו לשיטה בה נבחרו הילדות העזובות, המסכנות, אלה שלא נמצא להן מגן, ומשלא נמצאו יותר ילדות שכאלה, הוכרז על פרס גבוה שיימסר לכל מי שיביא ילדה שגילה  ביום חג הדרקון, בין השנים שמונה ואחת עשרה, לא יום יותר או פחות.

מרתה, יתומה מאמה, גוּדלה על ידי אביה, מפחלץ חיות, ועל ידי אמה החורגת, שככל האמהות החורגות בסיפורי האגדות, לא אהבה אותה כלל. מרתה היתה ילדה מרדנית, שאהבה לשוטט בכל מיני מקומות מסוכנים, ומגיל חמש גויסה כעוזרת לאביה בעבודותיו, משום שאמה החורגת סברה שבכך אפשר יהיה לחסוך כסף. אלא שמרדנותה של מרתה הרחיקה אותה עוד ועוד מאמה, שלא לדבר על המשחקים המסוכנים בעיני האם החורגת, עד שבאחד הימים, בעקבות אחד ממעלליה של מרתה, הציעה לאביה של מרתה להביא אותה אל ראש העיר, כדי שתימסר לדרקון ביום חגו.

וכמו כל האבות בסיפורי האגדות,  האבות חלשי האופי, הנשואים לאמהות חורגות מרושעות, האב, שהעדיף את אשתו על פני בתו, הסכים למסור את בתו היחידה לידי הדרקון, תוך ידיעה ברורה מהו הגורל הצפוי לה.

גם לאמל, הילדה הגיבורה השלישית אב נעדר. אביה היה רופאו של הדוכס, והיא מכירה את חצר הדוכס כאת כף ידה, ויום אחד אביה נעלם.

אביה של אמל דווקא היה אב אוהב ומסור, שלימד אותה לטפל ולרקוח תרופות, והיה ממציא לה שירים להנעים את זמנה.

ויום אחד הוא נעלם. לא ברור למה, לא ברור להיכן, והיא  צררה לה צרור קטן בתוך מטפחת שלו, ונטלה עמה כסף ועזבה את חצר הדוכס, יצאה לחפש את אביה, והיתה מוכנה לעשות כל שיידרש כדי למצאו, אפילו להתנדב להשלח אל הדרקון, אשר, כך נאמר לה, יכול לעזור למצוא את אביה.

וישנה עוד ילדה אחת, קטנה בהרבה, לילי. לילי שדוברת את שפת החיות והן סרות למרותה, לילי שהיתה פעם חברתה הטובה, היחידה, של מרתה, עד שנפל דבר ביניהן, והיא נעלמה.  וכמובן, כדרכן של אגדות, תשוב למלא איזה תפקיד בעלילה.

יום בואה של אמל אל הדרקון, יום חג הדרקון שבו מרתה סיימה את תפקידה כשפחתו הכנועה (כמעט) לגמרי, יום בו היתה אמורה למות, היה יום המפנה. ומאותו יום לא היה שום דבר ברור וידוע לנערות. מה ואיך צריך לעשות, אלו תכניות לתכן, ואיך להתגבר על חילוקי הדעות ביניהן. מה תעשה זאת, ומה תעשה האחרת. וגם – איך להתמודד עם הרוע והאדישות של עיר העושר.

וכאן, מטעמי קלקלנים (ספויילרים) אפשריים, אעצור. הסיפור ממשיך, כמובן, ומתעקל, והעלילה מסתבכת ומקבלת תפניות בלתי צפויות. גיבורי משנה וגיבורות משנה נוספים, ומשפיעים על העלילה, כמו גם הפוליטיקות הפנימיות בתוך המבנה השלטוני של עיר העושר.

וזהו רק הספר הראשון, ומובן שלא כל החידות נפתרו ועדיין חסרים סופים לעלילות המשנה, ולכן אפנה בשמחה אל הספר השנה בסדרה  – ספר המשאלות.

בנות הדרקון –  ספר האבות הינו אגדה קסומה למדי, עם לא מעט נושאים הדורשים מן הקוראת לפקוח עיניה ולחפש מקבילות בעולמנו זה. אך גם אם לא תחפש, הרי שזהו ספר יפהפה וקסום ומומלץ בכל לב.