איך לכתוב ספר? איך לגשת למלאכת הכתיבה? האם הרעיון קודם לסיפור? האם הסיפור כותב את עצמו או שהסופר/ת יודע/ת מה יהיה סופו? האם כל הדמויות מגובשות, או שאפשר לפעמים להגיע לאמצע הספר ומתברר שהוא "לא מספיק ארוך", ואז צריך "לעבות", אולי להוסיף דמויות, אולי להרחיב בתיאורן של הקיימות? והעלילה – האם היא מגובשת דיה? וכמה להרחיב בעלילות המשנה? והאם לכלול איזו אג'נדה בספר? כי אם לסופר/ת יש אג'נדה ברורה ומובהקת, למה שלא יפתו את הקורא/ת העתידי/ת עם סיפור שיש לו (סוג של) מוסר השכל?
בב תומס, כך למדתי מאתר ההוצאה קרטיס בראון, היתה, בעברה פסיכולוגית קלינית בשרות הבריאות הציבורי וכעת עובדת כיועצת ארגונית בתחום בריאות הנפש ותחומים אחרים. דומה למדי לגיבורת הספר של – רות הרטלנד.
רות הרטלנד עומדת בראש מרפאה לטיפול בנפגעי טראומה, טיפול בשיטה מיוחדת האמור לספק פתרונות מהירים (יש שיאמרו "אינסטנט") לבעיות הנובעות מטראומה, בתוך ששה מפגשים שבועיים.
המרפאה, כמו כל שירותי הבריאות ובריאות הנפש, סובלת מתקצוב חסר ו"חיה" בעיקר מתרומות קרן מסוימת. המרפאה מנסה לפתור את בעיותיהם של אלה שהמערכת הממשלתית לא פנויה לטפל בהם.
לרות הרטלנד היתה פעם משפחה "לדוגמה"; בעל אוהב ותאומים, בן ובת. עתה היא גרושה, בתה נמצאת בקצה השני של העולם ובנה נעדר מזה מספר שנים. אמה של רות מעולם לא היתה אם מתפקדת מספיק, כך לפחות בזכרונותיה, ועתה היא נמצאת בדיור מוגן, בשלבי דמנציה מתקדמים.
באחד הימים הגיע למרפאה לפגישה עם רות בחור צעיר שהזכיר לה, במראהו, בדיבורו, בג'סטות הקטנות, את בנה הנעדר. הופעתו של הצעיר מערערת את נפשה של רות, ובמקום לנהוג במקצועיות המצופה ממנה ולהעבירו למטפל/ת אחר/ת החליטה לטפל בו בעצמה.
מובן שהחלטה כזו יחד עם מצבה שלה אינה החלטה מקצועית, ועל כן בחרה להסתיר את תחושותיה ורגשותיה גם מפני היועץ שלה, אליו היתה פונה בכל פעם שחשה שנסדקת היכולת המקצועית שלה. להמשך קריאת אם טובה דיה – בב תומס
הימים ימי קורונה וסגר חלקי; אנשים ונשים נקראות ונקראים להשאר בבתים עד יעבור זעם או עד שיתבהר המצב; סא"ל שמועתי, שדרכי ההפצה שלו השתפרו פלאים מאז המצאת הווטסאפ והפייסבוק, עובד שעות נוספות ומפיץ תילי תילים של הודעות והתראות, וגם הודעות והתראות סותרות, תיאורית קונספירציה כאלה ואחרות, תוך שהוא נעזר במומחים עלומים אך ידועי שם.
זמן נפלא לאסקפיזם. זמן נפלא לקרוא ספר מתח, מקומי, שאפשר לזהות בו תרחישים אפשריים או קיימים (או קונספירטיביים) מעכשיו ומכאן, משקעי עבר אמיתיים או מדומים, זמן ל"הערעור האחרון" ספרם המשותף של ליעד שהם ויובל אלבשן, שהביאו עמם, כל אחד, הן יכולת נפלאה לספר סיפור, והן אג'נדות שונות שאיכשהו הם מצליחים לשלב בספריהם.
בספר הזה נכנסים ומשתלבים יחדיו – מעמדו של בית המשפט העליון: אקטיביזם שיפוטי כן או לא, תחושות הקיפוח העדתי, הממשל החדש שירש את מפא"י, ניסויים רפואיים בחיילי צה"ל, השימוש באצטלת הבטחון כדי לפעול במחשכים, ועוד.
משה גילון, נשיא בית המשפט העליון, סמל למעמדו האייקוני של בית המשפט, אקטיביסט משפטי הנלחם על אותו מעמד אייקוני הוא הגיבור הראשון בספר. גילון שכל לא מכבר את רעייתו האהובה והקשרים המשפחתיים עם בתו טעונים למדי, ועם בנו מרוחקים לגמרי.
בסוף הספר (לא ספויילר) יש שתי ילדות מתות. שתי ילדות השוכנות בממלכת הילדים התת-קרקעית, כפי שהגדירה זאת אחת משתי האמהות של הילדות המתות – נורית פלד אלחנן, אמה של סמדר אלחנן. סמדר אלחנן פלד נהרגה בפיגוע במדרחוב בן יהודה ביום 4 בספטמבר, 1997. בת 14 היתה במותה.
At first when you hear about an explosion, any explosion, anywhere, you keep hoping that maybe this time the finger of fate will not turn toward you. Every Israeli knows this. (pp. 218)
מין תקופה כזו, שכל אדם שחי כאן אז זוכר בדיוק אותה הרגשה. כולם מתקשרים לכולם. בודקים שכולם בחיים. גם אני. בפורים בשנת 1996 התפוצץ מחבל מתאבד בכניסה לדיזנגוף סנטר. בתי בת ה-15 אז עבדה באותו יום באחת החנויות שם. במשך שעה ניסיתי להתקשר לאן שיכולתי, כשיכולתי משום שמרבית הקווים "נפלו" ולא ניתן היה להתקשר כלל. השעה הארוכה בחיי. עד שהודיעה לי שהיא יצאה משם. סמדר לא התקשרה. והזמן עבר ועבר, והיא לא התקשרה. באותה שנה שסמדר נהרגה נולדה עביר. נולדה בצד הלא נכון של הסכסוך. להמשך קריאת Apeirogon – קולום מק׳קאן (Colum McCan)
הערת המלביה"ד: נכון, ימי קורונה וזה, ויש סיכוי שחלק אם לא כל האירועים יבוטלו.
הרשימה מעודכנת על פי מה שידוע כרגע; יש לבדוק בסמוך לארועים עצמם (הערה נכונה לכל זמן, אך במיוחד עתה).
יכול להיות שאני אופטימית, או נאיבית, או סתם לא מודעת למה שקורה.
אבל אולי, רק אולי, ישתנה פתאום המצב לטובה – ואז לאן תלכו אם לא תדעו?
17.3.2020 – החל מ- 14:00 – חגיגות פטריק הקדוש
מולי בלומס – הירקון 100, תל אביב
17.3.2020 – 20:30 – התרנגולים: הרמיקס
עם: תזמורת המהפכה
אודיטוריום – שד' הנשיא 140, מרכז הכרמל, חיפה
17.3.2020 – 20:30 – פסטיבל באך בירושלים: מבחר קנטטות וקונצ'רטי
דוד שמר, מנצח וסולן בצ'מבלו (ישראל)
עודד רייך, בס
תזמורת הבארוק ירושלים
הנדל- הפתיחה לאופרה "רינלדו"
קנטטה רי"ב 56 : "בחדווה אשא את הצלב"
הקונצ'רטו הברנדנבורגי מס' 5- סולנים עידית שמר ודוד שמר.
קנטטה רי"ב 82- "די לי"
אולם הכנסים – ימק"א – ירושלים
8.3.2020 – 14:15 – טריו גליל
מוצרט – טריו בסול מז'ור ק. 496
מנדלסון – טריו מס' 2 בדו מינור אופ' 66
אודיטוריום הכט – אוניברסיטת חיפה
8.3.2020 – 18:00 – פורימפו: קונצרט פורים חגיגי
בהשתתפות תלמידי הקונסרבטוריון
הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה – לואי מרשל 25, תל אביב
הכניסה חופשית ובתחפושות
8.3.2020 – 19:00 – 50 שנים לפטירת עגנון
עם: חיים באר ויוסף סאקס
תמול שלשום – סלומון 5, ירושלים
8.3.2020 – 19:30 – טיציאן
מרצה: יונתן הירשפלד
קתדרה
מוזיאון ארץ ישראל – חיים לבנון 2, תל אביב
11.3.2020 – 18:30 – משנות עולם: אירוע ליום האשה הבינלאומי
סינמטק – הארבעה 5, תל אביב
11.3.2020 – 20:00 – בכל זאת יש בה משהו: שירי נתן אלתרמן
עם יעל לויטה, הדר עטרי, גוני כנעני, ענת צ'רני, דניאלה סקורקה
מנצח: דוד זבה
צוותא – אבן גבירול 30, תל אביב
13.3.2020 – 12:00 – אני רוצה את זה רומנטי / שקד בשן
השקה
סיפור פשוט – שבזי 36, נווה צדק, תל אביב
13.3.2020 – 12:00 – אם זר קוצים כואב
מופע מחווה לנתן יונתן עם 16 שנים למותו
בית היוצר – האנגר 22, נמל תל אביב
13.3.2020 – 12:30 – אינסטינקט בסיסי
עם: ענת דרימר, יעל טל, נעמה רדלר
האוזן השלישית – המלך ג'ורג' 48, תל אביב
13.3.2020 – 14:30 – עלבונו של סנייפ
עם: אמנון הלל
אלכסנדר בר – באר שבע
שבת – 14.3.2020
14.3.2020 – 11:11 – שחרית מוזיקלית: שוברט, מנדלסון, ברהמס
אנסמבל מודוס: יאיר קלס כינור | יורם יונגרמןויולה | אביגיל ארד צ'לו |רון רגב פסנתר
שוברט: שלישיית כלי קשת בסי במול מז'ור, ד' 471
מנדלסון: שלישיית פסנתר מספר 1 ברה מינור
ברהמס: רביעיית פסנתר מספר 3 בדו מינור אופוס 60
צוותא – אבן גבירול 30, תל אביב
14.3.2020 – 20:30 – התרנגולים: הרמיקס
תזמורת המהפכה
עם: מקהלת העפרוני
משתתפים: עדי כהן, אמרי זיו, יפתח מזרחי, הילה מערבי, תום חודרוב, נעמה נחום, רני אלון
תאטרון ירושלים – מרכוס 20, ירושלים
14.3.2020 – 20:30 – מקהלת בת קול פותחת את הלב
קונצרט מיוחד לקראת הנסיעה לרומא
הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה – לואי מרשל 25, תל אביב
הכניסה חופשית (תרומות יתקבלו בשמחה)
בסוף השבוע – בשעת 7.3.2020, בשעה 11:30, במרכז אלמא לתרבות שבזכרון יעקב, יתקיים קונצרט בסדרת העוגב, ובו נשיר "מזמורי צ'י'צסטר" מאת לאונרד ברנשטיין ו"גלוריה" מאת פרנסיס פולנק.
שתי מקהלות, שני מנצחים, זמרת סולנית, עוגב, נבל וכלי הקשה.
יהיה מרתק.
עוד יש מעט כרטיסים בזאפהובבראבו.
אל תחמיצו
1.3.2020 – 20:00 – עולם הקלאסיקה של מאסטרו אלבז
התזמורת הקאמרית הקיבוצית
מנצח: שמואל אלבז | סולן: אסי מתתיאס – כינור
פיוטר צ'ייקובסקי: סרנדה לכלי קשת
פיוטר צ'ייקובסקי: סרנדה מלנכולית, אופ' 26
קמי סן-סאנס: מבוא ורונדו קפריצ'וזו
ג'ורג' ביזה: סימפוניה ב-דו
מוזיאון תל אביב לאמנות – שד' שאול המלך 27, תל אביב
יש ספרים הנקראים פעם אחת, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, חלקם מיותרים, ואינני מדברת על הנזנחים, שהם מיעוט; יש ספרים שאני חוזרת אליהם אחרי שנים, אם כי יצאו בתרגום מחודש, אם משום שהתגעגעתי לתחושה המענגת שחשתי כאשר קראתים לראשונה. יש ספרים שקראתים פעם אחת ועוד אשוב אליהם.
העדויות הוא ספר שקראתיו לראשונה אך לפני חמישה חודשים, מיד לכשיצא לאור באנגלית, והגדלתי ואף האזנתי לו (תענוג בפני עצמו, בין השאר משום שאטווד מקריינת שם את שמות הפרקים ואת פרק התודות), ועתה משיצא לאור התרגום לעברית (תרגום מצוין, יש לציין!), מהרתי לקראו שוב, מחפשת את הניואנסים שאולי חמקו מעיני ומאוזניי בפעמיים הראשונות, ומתענגת עליו כבראשונה.
על הספר עצמו סיפרתי כבר, לאחר קריאתו לראשונה, ואין לי אלא להעיד על עצמי כי גם בקריאה שלישית (סמוכה מאד בזמנים, כאמור), לא נפגמה הנאתי כהוא זה, והייתי מרותקת לעלילה מחדש.
על הדברים שאמרתי עליו אך לא מזמן, אין לי הרבה להוסיף; רק מובאות שליקטתי (שוב) במהלך הקריאה, כאלה שגרמו לי לעצור ולהרהר בהן רגע.
"…שרוולים ארוכים, כיסוי ראש, חצאיות עד הברכיים עוד לפני גיל חמש, ולא יותר מחמישה סנטימטרים מעל הקרסול לאחר מכן, כי דחפים של גברים הם דבר נורא, ואת הדחפים האלה יש לרסן. עיני הגבר משוטטת כה וכה כעיני הטיגריס, עיני זרקור, ויש להגן עליהן מפני העוצמה המפתה והמסמאת שלנו… בכל צורה וגודל, היינו מלכודות וגירויים בעל כורחנו, היינו סיבות תמות וברות, אשר מעצם טבען גורמות לגברים להשתכר מתאווה…." (עמ' 17)
יש ספרים הנקראים פעם אחת, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, חלקם מיותרים, ואינני מדברת על הנזנחים, שהם מיעוט; יש ספרים שאני חוזרת אליהם אחרי שנים, אם כי יצאו בתרגום מחודש, אם משום שהתגעגעתי לתחושה המענגת שחשתי כאשר קראתים לראשונה. יש ספרים שקראתים פעם אחת ועוד אשוב אליהם.