איך לכתוב ספר? איך לגשת למלאכת הכתיבה? האם הרעיון קודם לסיפור? האם הסיפור כותב את עצמו או שהסופר/ת יודע/ת מה יהיה סופו? האם כל הדמויות מגובשות, או שאפשר לפעמים להגיע לאמצע הספר ומתברר שהוא "לא מספיק ארוך", ואז צריך "לעבות", אולי להוסיף דמויות, אולי להרחיב בתיאורן של הקיימות? והעלילה – האם היא מגובשת דיה? וכמה להרחיב בעלילות המשנה? והאם לכלול איזו אג'נדה בספר? כי אם לסופר/ת יש אג'נדה ברורה ומובהקת, למה שלא יפתו את הקורא/ת העתידי/ת עם סיפור שיש לו (סוג של) מוסר השכל?

בב תומס, כך למדתי מאתר ההוצאה קרטיס בראון, היתה, בעברה פסיכולוגית קלינית בשרות הבריאות הציבורי וכעת עובדת כיועצת ארגונית בתחום בריאות הנפש ותחומים אחרים. דומה למדי לגיבורת הספר של – רות הרטלנד.

רות הרטלנד עומדת בראש מרפאה לטיפול בנפגעי טראומה, טיפול בשיטה מיוחדת האמור לספק פתרונות מהירים (יש שיאמרו "אינסטנט") לבעיות הנובעות מטראומה, בתוך ששה מפגשים שבועיים.

המרפאה, כמו כל שירותי הבריאות ובריאות הנפש, סובלת מתקצוב חסר ו"חיה" בעיקר מתרומות קרן מסוימת. המרפאה מנסה לפתור את בעיותיהם של אלה שהמערכת הממשלתית לא פנויה לטפל בהם.

לרות הרטלנד היתה פעם משפחה "לדוגמה"; בעל אוהב ותאומים, בן ובת. עתה היא גרושה, בתה נמצאת בקצה השני של העולם ובנה נעדר מזה מספר שנים. אמה של רות מעולם לא היתה אם מתפקדת מספיק, כך לפחות בזכרונותיה, ועתה היא נמצאת בדיור מוגן, בשלבי דמנציה מתקדמים.

באחד הימים הגיע למרפאה לפגישה עם רות בחור צעיר שהזכיר לה, במראהו, בדיבורו, בג'סטות הקטנות, את בנה הנעדר. הופעתו של הצעיר מערערת את נפשה של רות, ובמקום לנהוג במקצועיות המצופה ממנה ולהעבירו למטפל/ת אחר/ת החליטה לטפל בו בעצמה.

מובן שהחלטה כזו יחד עם מצבה שלה אינה החלטה מקצועית, ועל כן בחרה להסתיר את תחושותיה ורגשותיה גם מפני היועץ שלה, אליו היתה פונה בכל פעם שחשה שנסדקת היכולת המקצועית שלה.

בכלל – הסתרה היתה המצב הקבוע של רות; עמיתיה לעבודה, למשל, כלל לא ידעו כי בנה נעדר, וכי משפחתה הגרעינית אינה קיימת עוד. כל זאת בעוד שמידע על המטפלות והמטפלים האחרים היה זמין לכולם, כדי להכווין או להסיט מטופלים על פי יכולות המטפל/ת.

מפגשי הטיפול בצעיר הולכים ומערערים את רות, והיא סוטה יותר ויותר מפרוטוקולי ההתנהגות והטיפול כפי שהיא הגדירה. יום ההולדת של ילדיה, זו המרוחקת וזה הנעדר הולכים ומתקרבים. סיבה נוספת לנסיגה במצב רוחה וביכולת התפקוד שלה.

יום ההולדת שלו? איזו אמא לא תרצה לשוב ולהתכרבל ברכּוּתו הקסומה של אותו הרגע, לא משנה מה גילו של הילד? (*)

כשהיא נקראת למרפאה אחרת, מרפאת יום לטיפול בחולי נפש אף היא, בשכונה אחרת, בגלל מקרה חירום שיצא משליטה, היא נתקלת בדרכה בעוד אנשים שישנו את חייה.

לאורך כל הספר עולים עוד ועוד סיפורי אנשים נפגעי טראומה או פגועי נפש, שהמערכת לא השכילה לטפל בהם כראוי, או שנדחו משום שהיו מקרים דחופים יותר, ושמיכת התקציב קצרה.

לעתים נדמה כי הספר נכתב על מנת להצביע על אותם מקרים, על אותה הזנחה רבת שנים של המערכת לבריאות הנפש (ומערכת הבריאות בכלל) עקב אילוצי תקציב. שילובם של כל אותם מקרים בסיפור המרכזי נראה לעתים מלאכותי, תפור בתפרים גסים מעט.

גם הסיפור העיקרי עצמו – הצגתה של רות כאם שאינה טובה מספיק לפי קני המידה שלה עצמה, לפחות בהסתכלות בדיעבד; נטייתה, מאז הולדתם של ילדיה לגונן מאד על בנה שכישוריו החברתיים, לטעמה, לקו בחסר, ומכאן גם הזנחה חלקית של בתה, ש"הסתדרה" נהדר.

החלק המרתק באמת, זה הנראה אמין מכולם הוא דווקא תאורי הפגישות עם המטופלים או עם הצוות במרפאה, נהלי העבודה, הגדרת המסגרות.

יותר מכל חסרה לי בספר הזה יד עורך/ת שתיישר את הפינות החדות, ש"תנמיך" את הדרמות שסביב; אין הכרח שהמשפחה תהיה מפורקת כדי שהספר יהיה מוצלח.

גם הטרגדיה שלקראת סופו לא הכרחית כדי לעורר עניין בספר.

ולמרות הביקורת לעיל, כדאי לקרוא את הספר הזה.

ספר טוב דיו.

ועוד שתי מובאות מתוך הספר, שסימנתי לי-

האחת כללית למדי, וכנראה מדויקת לגמרי:

מוות מוציא מאיתנו אנוכיות— ובסופו של דבר מפנה את כולם אל תוך עצמם, לחשוב על חייהם ומשפחתם. (*)

וזו הדהדה לי את ימי הסגר הנוכחיים; מצב רוח אפשרי לגמרי:

הבוקר מתחיל רע. אני לא מצליחה להחליט מה להכין לארוחת בוקר, אם לעשות אמבטיה או להתקלח, ואז מה ללבוש. אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר. כשאני לוקחת לידי את הטיוטה למאמר שאני מציגה בכנס ביוני, מבטי נודד על מילים שנדמות לי זרות לחלוטין, כאילו לא אני כתבתי אותן. אני פותחת את הדלת האחורית ומרימה כף שתילה בכוונה לנכש עשבים בעציצים בחצר, אבל מרגישה כבדה ונרפית תחת אפרוריות השמים וצריכה להיאבק בדחף לסגת פנימה ולחזור למיטה. (*)

*  נקרא בפורמט דיגיטלי; אין מספרי עמודים