למען האמת, חלק האקספוזיציה היה ארוך מדי; עד עמוד 60, לערך, נע הספר בין ההווה, שתיכף יקח אותנו לעבר, למאה ה- 13, (כך על-פי הטקסט על גב העטיפה), לבין העבר הלא רחוק, תקופת היכרותם של עידית וחלימי (שם משפחה, אבל כולם קוראים לו כך), והסיבות שהובילו למעברם מההדוניזם התל-אביבי לעתלית, בית מול הים, עם כל הסמליות הבורגנית והחלומות הנילווים אליה.
כמעט ויתרתי, אבל הייתי בהמתנה באיזה מוסד רפואי, וזה היה חומר הקריאה היחיד שהבאתי עמי, כך שלא באמת היתה אופציה אחרת, למעט העיתון שאני לא קוראת אף פעם, שמישהי השאירה על איזה שולחן, והיתה ברקע גם ההמלצה הבלתי מתפשרת של רוני, וכבר מיציתי את הפיד בפייסבוק; אז נשארתי.
וטוב שנשארתי. כי החל מעמוד 60, לערך, קשה עד מאד להניח את הספר מהיד. החל מעמוד 60, לערך, מתחיל הקסם.
עידית וחלימי, זוג צעיר, יחסית, עם ילדה קטנה אחת. עידית, עוסקת בתרגום ספרים. חלימי עורך עיתון לנשים, ובהמשך מגיש תוכנית רדיו. משבר בנישואיהם, שניסו להגדירם "פתוחים" אבל זה לא כל כך עובד, יחד עם הולדת לילי, בתם, וכל הכרוך באדם חדש ותלותי לחלוטין שהגיע למשפחה, הובילו אותם לעבור לבית השייך למשפחה בעתלית; לנסות מחדש.
אני חושבת שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר שכל כך.העציב אותי, כל כך העיק עלי בזמן הקריאה.
עד שחשבתי לוותר עליו.
ולא שהיו בו תכנים מזעזעים או קורעי לב, אבל היה בו עצב עמוק.
כל הזמן.
אדם ברוק, הדמות הראשית בספר, פסיכיאטר מנהל באחד המוסדות, שנמצא, תינוק בן שלושה חודשים, נטוש על סף ביתו של ארנסט ברוק, שהיה מנהל בשלוותה, מוסד אחר לתשושי נפש, ואומץ על ידו.
המוסד הזה – בית חולים לתשושי נפש, אנשים שאינם רוצים דבר, או שרוצים דברים שאי-אפשר, " אלה הם אנשי הקצווֹת, היה ארנסט מסביר לעובדים הספורים החדשים שהעסיק, אלה שמחוץ לזמן, שזמנם עצר, כאן, בממלכת האי־ רצון." (*)
אדם שכל חייו מחפש אחר אמו, שאין הוא יודע מיהי. שהיה ילד ונער מחונן ונבדל מכולם, שנזקק לשקט שלו . לבדידות שלו.
2.12.19 – 20:30 – שייקספיר מאוהב בסינפונייטה
בטהובן: "קוריאולן" פתיחה, אופ' 62
הנדל: "מוסיקה על פני המים", סוויטה לתזמורת
הנדל: קונצ'רטו לנבל בסי-במול מז'ור
מנדלסון: "חלום ליל קיץ", אופ' 61 – בשילוב קטעי משחק מהמחזה הנודע מאת שייקספיר.
הסינפונייטה הישראלית באר שבע
ניר קברטי – מנצח
טלי גלזר – נבל
שחקני "גודמן – ביה"ס למשחק בנגב"
המשכן לאמנויות הבמה – באר שבע
"המתים אינם מתים אלא אם מתו בלבּנו. הם חיים אם אנו מוקירים אותם, אם אנו מכבדים את זכרם, אם אנו מניחים על קבריהם את המאכלים שחיבבו מאוד בחייהם, ובהפרשי זמן קבועים אנו מתייחדים עם מורשתם. הם כאן, סביב לנו, בכל עבר, להוטים לתשומת לב, להוטים לחיבה. די במילים ספורות להזעיקם, והם מצמידים את גופיהם הסמויים מעין אל גופינו, משתוקקים להביא תועלת .
אך אבוי למי שמעורר את כעסם, כי לעולם לא יסלחו, והם רודפים בשנאתם הנחרצת את מי שעלבו בהם, גם אם בהיסח הדעת." (פרק 1)
טיטובה אשה לא לבנה שנחשדה והורשעה כמכשפה בסיילם, יחד עם עוד גברים ובעיקר נשים, בעשור האחרון של המאה ה- 17, היתה אשה אמיתית.
משום שהיתה לא לבנה, התיעוד הנוגע לה ולכל הקורות אותה מועט ביותר, ואלמלא היתה חלק ממשפט המכשפות, ככל הנראה היתה נעלמת בין דפי ההסטוריה, כמו אנשים ונשים אחרים שלא נחשבו בני אדם, ועל כן נפקד מקומם.
על כן יכולה היתה מאריז קונדה לקחת את סיפורה של טיטובה ולהוסיף לו את תולדותיה לפני ואחרי המאורע שהפך אותה לחלק מדפי ההסטוריה, לתת לה קול (הספר מסופר בקולה של טיטובה), לתת לה רצונות ומאוויים, לתת לה מקום בעולם שבו נשים לא נחשבו כמעט, ונשים שאינן לבנות לא נחשבו כלל.
"כל כך הרבה שנים חלפו עד שהצלחתי לבנות את חיי מחדש, להגיע אל המקום שבו אני נמצאת היום. אבל למרות שהנחתי את העבר מאחוריי, בכל זאת לא שכחתי דבר. יש דברים שאי אפשר לשכוח." (*)
לסטלה … היה הכל; מקצוע מצוין כפסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, בעל אוהב, בן אהוב, נער צעיר בן 13, בית מרווח בשכונה טובה, חברים אוהבים ומשפחה מחבקת.
לסטלה יש פצע גדול, בדרך כלל חבוי, בדרך כלל לא ידוע, בדרך כלל לא כואב. לסטלה היה פעם איש אחר שאהב אותה, והיתה להם תינוקת ששניהם אהבו עד בלי די. ויום אחד התינוקת לא היתה עוד; נעלמה. כנראה טבעה.
"אני עדיין מופתעת כשאנשים שׂמים לב שאני כאן. כשמישהו מבחין בנוכחותי. אולי אפילו מתגעגע אליי. אני כל כך רגילה להיות שקופה." (*)
איזבל קארלסון היא אשה צעירה בתחילת דרכה העצמאית, תחילת דרכה באקדמיה. סוף סוף יצאה מביתה, קצת לאחר שאביה מת, מלפיתתה של אמה האוהבת, החונקת. התחילה להכיר אנשים חדשים, בני גילה, חברות חדשות, בחורים צעירים, ואחד במיוחד.
משום שאביה מת לא מזמן, ביקשה מעט עזרה, טיפול שיסייע לה לעבור את תקופת האבל.
איזבל הופנתה לטיפול אצל סטלה.
סטלה ראתה בפניה את פני בתה הנעדרת או מתה כבר עשרים שנים.
17.11.19 – 10:30 – "ותהי לנציב מלח"
מרצה: פרופ' חיים באר
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית – שד' הנשיא 89, חיפה
17.11.19 – 20:30 – רביעיית פאבל האס ורוניקה ירוסקובה– כינור מארק צוויבל– כינור ייז'י קאבט– ויולה פטר יארוסק– צ'לו סמטנה: רביעיית כלי קשת מס' 2 ברה מינור מרטינו: רביעיית כלי קשת מס' 2 בטהובן: רביעיית כלי קשת מס' 9 בדו מז'ור, אופ. 59 מס' 3 ("רזומובסקי 3")
הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה – לואי מרשל 25, תל אביב להמשך קריאת מארועי השבוע בתרבות וספרות 17-21.11.19
למען האמת, חלק האקספוזיציה היה ארוך מדי; עד עמוד 60, לערך, נע הספר בין ההווה, שתיכף יקח אותנו לעבר, למאה ה- 13, (כך על-פי הטקסט על גב העטיפה), לבין העבר הלא רחוק, תקופת היכרותם של עידית וחלימי (שם משפחה, אבל כולם קוראים לו כך), והסיבות שהובילו למעברם מההדוניזם התל-אביבי לעתלית, בית מול הים, עם כל הסמליות הבורגנית והחלומות הנילווים אליה.
אני חושבת שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר שכל כך.העציב אותי, כל כך העיק עלי בזמן הקריאה.
"המתים אינם מתים אלא אם מתו בלבּנו. הם חיים אם אנו מוקירים אותם, אם אנו מכבדים את זכרם, אם אנו מניחים על קבריהם את המאכלים שחיבבו מאוד בחייהם, ובהפרשי זמן קבועים אנו מתייחדים עם מורשתם. הם כאן, סביב לנו, בכל עבר, להוטים לתשומת לב, להוטים לחיבה. די במילים ספורות להזעיקם, והם מצמידים את גופיהם הסמויים מעין אל גופינו, משתוקקים להביא תועלת . 
"כל כך הרבה שנים חלפו עד שהצלחתי לבנות את חיי מחדש, להגיע אל המקום שבו אני נמצאת היום. אבל למרות שהנחתי את העבר מאחוריי, בכל זאת לא שכחתי דבר. יש דברים שאי אפשר לשכוח." (*)