בשנת 2019 קראתי 78 ספרים (לא כולל J, הנמצא בקריאה עתה). ואיך ניתן לבחור רק עשרה? איך ניתן "לדלל" את הרשימה?
ובכן – קודם כל, מן הרשימה הוסרו 30 הספרים שנכתבו בעברית, אלה הזוכים לדירוג משלהם בסוף השנה העברית (וכך, בינינו, אני מצליחה "להשחיל" 20 ספרים נבחרים בשנה).

נותרו, אם כך, עוד 44 ספרים מתורגמים, ו- 4 ספרים שנקראו באנגלית; וצריך היה לבחור "רק" מתוך 48 ספרים.

אחרי התלבטויות לא מעטות, מתוך לא מעט ספרים טובים וטובים במיוחד (את אלה ה"בסדר" והמיותרים שללתי מיד), הצלחתי לצמצם את הרשימה ל- 13 ספרים מצוינים ביותר, ואז, בכאב, נמחקו עוד שלושה ספרים מן הרשימה.

אלה עשרת נבחרי לשנת 2019, ללא דירוג

הניקס – נייתן היל

כמו ספר מתח הוא מהפך דפים, יש תעלומות שצריכות להתגלות לאורך הזמן, יש שאלות שצריכות תשובות, ויש סיפור שמתגלגל בין העכשיו – שנת 2011, תחילתה של מה שקראנו אחר כך "המהפיכה החברתית", לבין פעם – סוף שנות הששים של המאה הקודמת, תנועת המחאה הגדולה כנגד מלחמת וויאטנם, ילדי הפרחים, ההיפים, אהבה סמים ורוקנרול, ותקופת הביניים – שנות השמונים של המאה הקודמת, שהן הבסיס לכל הסיפור הזה.

שלי ורק שלי – גבריאל טאלנט

צריך הרבה כוחות נפש כדי לצלוח את הספר הזה עד תוּמו. החיים המתוארים בו, חייה של נערה אחת, הם כל כך כואבים וכל כך מסובכים וכל כך בלתי אפשריים, ובכל זאת – הם בהחלט יכולים להיות. ובהחלט ייתכן שיש נערות כאלה, נשים צעירות כאלה, שיש להן חיים דומים לאלה של ג'וליה אלווסטון.

זרע רע – מרגרט אטווד

קודם כל ולפני הכל, לאלה בינינו שאינם מכירים על בוריו את המחזה "הסערה" מאת וויליאם שייקספיר, מומלץ מאד לקרוא לכל הפחות את סיפור המחזה בסוף הספר, ולשוב ולקראו לאחר קריאת הספר כולו. לגמרי מאיר עיניים ונותן משמעות רבה ונוספת לסיפור, שיכול היה להיות רק סיפור. אבל אפשר לסמוך על מרגרט אטווד שאצלה לא יהיה "סתם" סיפור; תמיד יהיו סביבו משמעויות נוספות ומורכבויות נוספות.

חוט של כסף – נעמי נוביק

האגדות שסיפרו לנו, כשהיינו ילדים, או אלה שקראנו בעצמנו כשהתחלנו לקרוא לבד, היו תמימות ו"מעוקרות" מן האימה, הדם, המוות, המכשפים והשדים שהיו בהן, לפני שעברו צנזורה מסוימת, שנועדה להתאימן לילדים בני דורנו (והדורות שאחרינו). לא ידענו, למשל, ש"הנסיכה בעור החמור " החומקת מאביה, חומקת בעצם מאונס ומגילוי עריות, או על המשמעויות המיניות שב"כפה אדומה". את "עוץ לי גוץ לי" (רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן במקור) הכרנו בכלל בגרסת המחזמר שכתב אברהם שלונסקי, מחזמר המבוסס על  אגדת העם שעוּדנה עם השנים.
"הסיפור האמיתי הרבה פחות יפה מהסיפור ששמעתם. בסיפור האמיתי בת הטוחן, בעלת השיער הזהוב הארוך, רוצה לתפוס לה אציל, או נסיך, או בן של עשיר, ולכן היא הולכת אל המלווה בריבית ולווה כסף עבור טבעת ומחרוזת ומתקשטת לקראת הפסטיבל. והיא אכן יפה למדי, לכן האציל, או הנסיך, או הבן של העשיר מבחין בה ורוקד איתה ומגלגל אותה במתבן השקט עם סיום הריקודים, ואחר כך חוזר הביתה ומתחתן עם האישה העשירה שהמשפחה שלו בחרה עבורו. בת הטוחן המחוּללת אומרת לכולם שהמלווה בריבית מתרועע עם השטן, והאנשים מבריחים אותו מהכפר ואולי אפילו סוקלים אותו, כך שלפחות היא יכולה לשמור לעצמה את התכשיטים כנדוניה, והנַפָּח נושא אותה לאישה לפני שהבן הבכור נולד, מעט מוקדם מהצפוי. "

ארכיפלג הכלב – פיליפ קלודל

שלוש גופות של אנשים שחורים, שאין להם שם, ולא ידוע כלל מאין הגיעו, נסחפו אל חופו של הכפר הנמצא על האי היחידי המיושב בארכיפלג הכלב. אי ".. לא גדול ולא יפה. כלל לא מרוחק מהארץ שעליה הוא נסמך – אלא שהיא שכחה אותו…
כשמתבוננים בארכיפלג הזה במפות, אי אפשר לזהות את הכלב במבט ראשון..
…הוא נותר לו, כמו פינת עולם שהושלכה אל תוך התכלת. …" "

אמא של הים – דונטלה די פייטרנטוניו

גבורת הספר "אמא של הים", המספרת בגוף ראשון, גדלה לבדה, מיוחסת משהו, אהובה ביותר על זוג הוריה. בלי אחים ואחיות. רק היא והם. ובגיל שלוש-עשרה נכנסה למכונית עם אביה, עם מזוודה ותיק והובאה לבית חדש, לאנשים שלא הכירה, איש ואשה שהיו אביה ואמה, ואחים ואחות אחת. בית מלא אנשים, ועני; עני הרבה יותר.

הזמן שנפער – ג'נט וינטרסון

הוצאת הוגארת פרס, שנוסדה על ידי לאונרד ווירג'יניה וולף, ופועלת כיום כהוצאה תחת ראנדום האוס, יזמה סדרת ספרים בה נקראים סופרות וסופרים ידועים בני זמננו לכתוב מחדש מחזות של שייקספיר; מרגרט אטווד עשתה זאת עם "זרע רע", הגרסה שלה ל"הסערה", יו נסבו כתב את גרסתו ל"מקבת", ועוד.

ג'נט וינטרסון בחרה ב"אגדת חורף"; סיפור שיש בו קנאה עזה ובלתי מתפשרת, צער רב ואהבה גדולה, וסליחה ואיחוי וריפוי ולוּ רק במעט.

לעולם אל תתן לי ללכת – קזואו אישיגורו

מכל הדיסטופיות שקראתי, דומה שזאת המטרידה ביותר; לא משום התאורים המזעזעים, כי אין, לא משום ציור-תמונת-סוף-העולם, או מה שנשאר ממנו, לא שלטון רודני ואכזר. לא. רק חיי יומיום שלווים, כפריים, נעימים.

אבל יש משהו ברקע, משהו שאנו יודעים שקיים, אבל לא יודעים מהו, משהו שמאיים על כל השלווה הזאת.

יש כמה רמזים מטרימים, זרועים לאורך הספר, יש תהיות העולות בזמן הקריאה, גם האמת, כשהיא נגלית סוף סוף, נקראת כמעט באדישות, עד שמסתכלים במבט כולל ומקיף, עד שמתחילים להבין ולעכל את גודל הזוועה המתוארת במלים מדודות ומדוייקות.

The Testaments – Margaret Atwood

בבואה לכתוב את "העדויות" עמדו בפני אטווד מספר מכשולים; האחד – למרות שקוראיה הפצירו בה לאורך השנים, כך על פי עדותה, לספר עוד מקורותיה של ג'ון, הלא היא שלפרד, הרי שאותם קוראים וקוראות, או רובם לכל הפחות כבר הספיקו להתעדכן בקורותיה של שלפרד, ג'ון, דרך התפתחות העלילה בסדרת הטלוויזיה, ואין שום סיבה, וודאי לא לסופרת מצוינת כאטווד, לחזור ולספר במילותיה היא אותו הסיפור בדיוק.

בנוסף, אטווד בחרה, כך היא אומרת, לסיים את "סיפורה של שפחה" בסוף פתוח והותירה לכל קורא וקוראת לבחור את הסיום המתאים בעיניהם לסיפור.

מכשול נוסף הוא עניין הזמנים; הספר, כאמור יצא בשנת 1985, אלא שצופי הסדרה ירצו לקרוא משהו עדכני יותר, מבחינת זמן ההתרחשויות.

אבל אטווד היא אטווד היא אטווד, והיא לגמרי סופרת מחוננת, ועל כן בחרה בדרך חדשה, כזו שלא תפגע בסוף הפתוח של "סיפורה של שפחה" ולא בסדרת הטלוויזיה עתירת העונות; משהו שונה לגמרי.

כל המשפחות המאושרות – אן פאצ'ט

מסיבת ההטבלה של פראני היתה מלאה באנשים, חברים של אביה השוטר, פיקס, מהמשטרה ומהפרקליטות המחוזית. אלברט קאזינס, ממשרד התובע המחוזי, שלא באמת הכיר את המשפחה, אבל שמע על המסיבה וחיפש תירוץ להמלט מעוד יום ראשון עם אשתו ההרה בפעם הרביעית ושלושת ילדיו התובעניים (כמו כל הילדים), ולכן נפרד מאשתו בתירוץ שזה משהו של העבודה, והגיע למסיבה. מתישהו פגש שם את בוורלי, אשתו של פיקס עם התינוקת בזרועותיה. המפגש הזה שינה את חייהן של שתי המשפחות לתמיד