אופיר טושה גפלה בורא עולמות; עולמות מיסטיים, עולמות אחרים, אפשריים לגמרי, אבל אין דרך לדעת, עד שנגיע, עם נגיע, אם יש בכלל, עולמות שכאלה. ב"עולם הסוף" לקח אותנו גפלה אל העולם אליו נגיע (אם נגיע) אחרי שנמות. עולם מפורט ומסודר ומתוכנן להפליא. ב"עשתונות" עולם המתים הוא חלק מן העולם שלנו, חלק נסתר ונוכח בו בזמן. ב"האורחים" מתקיים עולם שבו מתקיימות מטמורפוזות משונות, ממש בתוך העולם הזה שבו אנחנו חיים. כך גם בספרו החדש – "רשימות מארץ הכביש" נברא עולם חדש, כזה שאנחנו לא באמת מכירים. עולם שאליו נגיע, אם נגיע, אם ישנו כזה, בארץ שבה לא חיים ולא מתים.

זוהי ארץ הכביש.

נסו להעלות בדמיונכם כביש, באיווה נניח, העובר בין שדות תירס משני צדדיו; אין רואים את תחילתו ואין רואים את סופו מאופק עד אופק.

זוהי ארץ הכביש, בה מוצא את עצמו גיבור הספר – תמיר גושן. אין הוא יודע איך הגיע אליה, אין הוא יודע איך יוצאים ממנה. רק כביש ארוך-ארוך לפניו, ועליו מסומנות טבלאות יאוש: ארבעה קווים הנחצים בקו חמישי, אחת אחרי השניה. ושקט. שקט מחריש אוזניים. או רעם מתגלגל מרחוק, אבל אין עננים, אין שום סימן שאפשר ללכת על פיו.

מין ארץ "לימבו" שכזאת. ארץ ש"בתוך סוגריים"

"'כל מה שקרה לך עד שהגעת לכביש הזה התרחש מחוץ לסוגריים. גם מה שיקרה לך אחרי שתלך מפה, לא משנה אם תצא מפה בחיים או לא. .." (עמ' 60 –  61)

"… סביר להניח שכשאיחלץ מהסוגריים הזדוניים .. לא אזכור דבר ממה שקרה. .." (עמ' 103)

להמשך קריאת רשימות מארץ הכביש – אופיר טושה גפלה

רצון חופשי. בואו נדבר רגע על רצון חופשי. עד כמה הרצון שלנו באמת חופשי, עד כמה הבחירה שלנו באמת חופשית, חופשיה מאילוצים של צרכי מחיה, מוסכמות החברה, הסוציאליזציה של כולנו? עד כמה אנחנו יכולים לבחור את המקצוע שבו נעסוק, או אם נרצה להחליף? עד כמה אנו חופשיות לבחור את מי שעמו נחלוק את חיינו, או חלק מהם?

עד כמה אשה צעירה, שיש לה ילדים ואין לה השכלה או הכשרה מקצועית, ואין לה מנין לשלם את שכר הדירה הקרוב, עד כמה אשה כזו יכולה לבחור שלא למכור את גופה לכל דורש, פעם אחת, פעמיים? ואז איך תצא מן המעגל?

עד כמה איש צעיר שגדל בחברה סגורה ורוצה לעזוב אותה, אך יודע שהעזיבה הזו תפגע בכבוד המשפחה ובסיכויי השידוך של אחיו ואחיותיו, עד כמה הבחירה שלו להשאר חופשית באמת?

או, נניח שאתם זוג צעיר ואוהב, שנישאתם וקניתם בית עם משכנתא מסוימת, לשניכם יש מקומות עבודה בטוחים, וחלומות על העתיד, ילדים, משפחה. את עובדת בבית אבות יוקרתי, ואתה בתעשיית הרובוטיקה. ויום אחד הכל מתנפץ, כל החלומות, כל מה שאי פעם רציתם. משבר כלכלי מחייב את סגירת בית האבות, כי המשפחות כבר לא יכולות לשלם, ותעשיות ההיי-טק נודדות למקום אחר, ואתה מפוטר (באנגלית יש לזה ביטוי: Made redundant, נעשה מיותר), ופתאום אין לכם מספיק כדי לשלם משכנתא, והבנק מעקל את ביתכם שאהבתם, ואתם עוברים לגור במכונית. אתם לא יכולים לוותר עליה, משום שהיא המגן האחרון בפני הסביבה שהפכה להיות סביבת פרא, עם כנופיות של אנשים שאיבדו יותר מכם, ויש להם עוד פחות להפסיד, וכל מה שהם רוצים הוא את מה שיש לכם.

להמשך קריאת והלב הולך אחרון – מרגרט אטווד

"הגעתי לשלב בחיי שבו אני יכולה להרשות לעצמי לבחור. לבחור מה לעשות ומה לכתוב, עם מי וכיצד לבלות, ואת מי ואיך לאהוב. אין לי עוד צורך למצוא חן בעיני מי שלא מעניין אותי ואין בי רצון להוכיח דבר לאיש. … ממרום גילי אני אמורה להיות אסירת תודה על חיים מרתקים…" (עמ' 356)

קללה סינית עתיקה אומרת: שיהיו לך חיים מעניינים; מעניין איזה סיני חשב על נעמי לויצקי, כי החיים שלה היו, ועודם, מעניינים; מאד מעניינים. למען האמת – מעניינים במידה שמספיקה ליותר מאשה אחת.

בחלקם – מעוררי קנאה או השתאות, כי כמה מאיתנו זכו להיות נוכחות בזמן כתיבת דברי הימים, להיות על יד, לדווח, לראות, לשמוע, לעתים אפילו לקחת חלק בארועים שרובנו קראנו עליהם בעיתונים, או שלא קראנו, משום שהצנזורה הצניעה אותם; כמה מאיתנו הכירו או מכירות באופן אישי ומקרוב מנהיג זה או אחר? כמה מאיתנו גרו תקופות לא קצרות בבית מלון בו מתארחים בדרך כלל שועים ורוזנים, ומנהיגי מדינות, ואותו מלון היה לנו לבית, לא מקום שמתארחים בו?

וישנו הצד השני של החיים המעניינים, כזה שבדרך כלל מוסתר, שלא מדברים עליו, כי מי רוצה לדבר על כאבים, על עניינים שהודחקו כליל מן ההכרה, על שנים שנשכחו, ש"נמחקו" מן הזכרון?

הרי הרבה יותר קל ופשוט לכתוב על הזוהר, על הנסיעות, המסעדות, הברים, החברים, המנהיגים, הארועים, ההתחככות בהיסטוריה בהתהוותה.

להמשך קריאת ילדה רעה – נעמי לויצקי

"…הניקס.. הוא שדון מים שעף הלוך ושוב על קו החוף ומחפש ילדים, במיוחד ילדים הרפתקנים שמסתובבים לבד. כשהוא מוצא אחד, הניקס מופיע בפני הילד בדמות סוס לבן גדול. בלי אוכף, אבל ידידותי ומאולף. הוא משתוחח נמוך ככל שסוס יכול, כדישהילד יוכל לטפס עליו.

הילדים פוחדים תחילה, אך בסופו של דבר, איך הם יכולים לסרב? סוס משלהם! הם קופצים עליו, וכשהוא קם על רגליו הם בגובה שניים וחצי מטרים מהקרקע והם בעננים – שום דבר גדול כל כך לא הבחין בהם עד כה. הם נועזים. הם בועטים בסוס כדי שידהר מהר יותר, והוא פורץ בדהרה קלה, וככל שזה מוצא חן בעיניהם יותר, כך מאיץ הסוס את דהרתו.

…

זה תמיד כך. הילדים שהם קורבנותיו של הניקס תמיד חשים תחילה פחד. אחר כך שהתמזל מזלם. אחר כך רכושנות. אחר כך גאווה. אחר כך אימה. .. זה הדבר הכ טוב שקרה להם. הם מעולם לא חשו חשובים כל כך, מעולם לא נהנו כל כך. ורק בנקודה הזו – בשיא המהירות והאושר.. הסוס סוטה מהדרך שמובילה העירה ודוהר לעבר הצוקים המשקיפים אל הים.. והילדים צורחים ומושכים ברעמתו של הסוס ובוכים ומייללים אבל שום דבר לא עוזר. הסוס מזנק מהצוק ונופל. …" (עמ' 114)

כשאת לוקחת ליד ספר בן 700 עמודים, את צריכה לקחת בחשבון כל מיני עניינים פעוטים אך כבדי משקל, כמו – משקלו של הספר, למשל, שמכביד בתיק (כי את לוקחת עמך ספר לכל מקום, שמא יזדמנו לך חמש דקות תמימות פנויות, וחבל שלא לנצל אותן לקריאה), או העובדה שכמה זמן שלא תקדישי לו, תמיד יהיו עניינים אחרים שתצטרכי לעסוק בהם כמו עבודה, או ארוחות ואפילו שינה, שלא לדבר על העובדה שלפעמים, במהלך הקריאה, את מוכרחה לעשות הפסקה כדי לנוח משפע המידע ש"נחת" עליך במהלכה, ואת מוכרחה קצת זמן לחשוב.

מכאן מובן מאליו כי קריאת ספר בן 700 עמודים היא עניין שלוקח זמן, ולא מעט. ומיד נשאלת השאלה – האם כדאי להקדיש כל כך הרבה זמן לספר אחד?

במקרה של "הניקס" – התשובה היא כן! לחלוטין!

להמשך קריאת הניקס – נייתן היל

את רות וייר פגשתי כבר בשני ספריה "האשה בתא מספר 10" ו"ביער אפל", שניהם מותחנים שהיפכוּ דפים והדירו שינה מעיני; לכן מובנת לגמרי הציפיה כי גם הספר הזה, שנועד לשמש "הפוגה" בין ספרים יותר "רציניים", יהיה כזה מין מותחן: מהפך דפים ומדיר שינה.

ובכן – לא. לא לגמרי מהפך דפים. בהחלט לא מדיר שינה. אמנם יש כאן תעלומה, ויש רצון למצוא מהי, אלא שהתעלומה היא תעלומה ישנה ומירב המתח נבנה סביב הגילוי לשיעורין; לא נספר לכם בהתחלה מה היה, כדי שתמשיכו לקרוא.

אז כן, קראתי עד הסוף, אבל לא באמת "נמתחתי" ולא באמת עניין אותי לדעת מה קרה פעם; התחבולה הזאת לא עבדה לגמרי, התפרים גסים מדי, הסיפור קצת פחות מתקבל על הדעת.

אייזה וולד, המספרת, מקבלת יום אחד מסרון מאחת מארבעת חברותיה-ההכי-טובות בפנימייה של פעם; המסרון אומר: "אני זקוקה לכן"; נשלח אליה ואל השתיים הנוספות. ומיד שלושתן מניחות את חייהן בצד ונוסעות לכפר הסמוך לפנימייה בה למדו, לסייע לקייט, זו ששלחה את ההודעה.

להמשך קריאת משחק השקרים – רות וייר

ימים לא קלים עוברים על מערכת המשפט בזמן הזה; הועדה למינוי שופטים מתגלה כמקום שבו נחתכים גורלות ומתמנים מינויים לא תמיד ראויים, ומיד יש מי שמעלה מתהום הנשיה מינויי עבר, שאף הם נעשו מטעמים שאינם ענייניים, מינוי מקורבים (אשתו של.., בנו של..), מינוי "מטעם", מינוי על פי מכסה (אחת אשה, אחד ערבי, אחד מזרחי..); ומיד נשמעים קולות על אובדן אמון במערכת, ו"ניקוי אורוות כללי". ובתוך כל אלה שופטים טובים יותר או פחות, עורכות ועורכי דין ישרים פחות או יותר, חייבים להמשיך לעשות במלאכה, לטעון טיעונים, לפסוק פסקים, לגזור דינם של מורשעים…

ובתוך כל אלה שקעתי ראשי ורובי ב"השופט" ספרו המצוין של שי אספריל ש"גרף" אותי אל תוכו, והסיט אותי מכל עיסוקי (ככל שאפשר, כמובן).

השופט הוא אריאל בן אליאס; שופט מחוזי צעיר (יחסית), מעמיק ומוצלח (ככל שניתן לשפוט, בעל ידע נרחב, ולא רק בתחום עיסוקו, שחב את קידומו גם (אך לא רק) לאחת מאותן מכסות ידועות, ודרכו ל"עליון" נראית סלולה אם רק לא יעשה שגיאות קלות או נוראיות, אם רק לא יתגלה איזה סוד אפל בעברו.

"לפעמים לא צריך לעבור על החוק כדי שיראו לך את הדרך החוצה. לעיתים די בהתבטאות לא מוצלחת או בתמונה שלך עם המאהבת. לפעמים די בהימצאותך במקום לא הולם, אם בכנס פוליטי שנוי במחלוקת ואם במרתף מפוקפק, ומאחוריך מלכה שמצליפה בישבנך בשוט." (עמ' 112)

אבל יש איזה סוד אפל; כזה שמעולם לא חלק עם איש, כזה הרודף את מחשבותיו וחלומותיו, מסייט שנתו בלילות ומתגנב למחשבתו בימים, סוד שיותר משמעיק על מלאכת השיפוט, מערער את חייו הפרטיים.

להמשך קריאת השופט – שי אספריל

"היא קראה כל כך הרבה ספרים, אמרה, שהם התערבבו לה בראש. לעיתים קרובות היא מקפיצה את הילדים לבית הספר, חוזרת למיטה, מבלה שם כל היום בקריאה וקמה רק כדי לאסוף אותם. היא מסוגלת לקרוא שישה או שבעה ספרים בשבוע. לפעמים באמצע ספר היא נזכרת שכבר קראה אותו. זה בטח בגלל כמות הספרים שהיא קוראת, ובכל זאת מטריד אותה שלוקח לה כל כך הרבה זמן לקלוט את זה. .." (עמ' 150)

כמעט כמוני …

זאת אומרת – לא שישה או שבעה בשבוע, אחד או שניים, לעתים נדירות – שלושה, ואין לי ילדים שצריך לקחת לבית הספר, לעומת זאת יש לי עבודה ה"גוזלת" זמן קריאה יקר; אבל גם אני נתקלתי כבר בספר שרק באמצעו נזכרתי שכבר קראתיו בעבר. גם אני "מגששת" בזכרוני אחר שם איזה ספר שיש לי "תמונות" ברורות ממנו, רק שמו ונושאו ומחברו פרחו מזכרוני.

אבל את רייצ'ל קאסק, משפגשתי בה פעם אחת, כנראה כבר לא אשכח.

גיבורת ספרה הקודם – "קווי מתאר" – היא סופרת אנגליה שנישואיה התפרקו והיא נוסעת לאתונה ללמד בקורס כתיבה יוצרת.

להמשך קריאת מעבר – רייצ'ל קאסק