"… ההיסטוריה אינה סדרה מקוטעת של תאריכים, בריתות וקרבות מרהיבים ומצלצלים (שכמוהן בסופו של דבר כמחלות, מגפות, שיטפונות ושאר זרעי פורענות שמתגלעים מפעם לפעם ומתרחשים בשעות, במקומות ובתאריכים מוגדרים מראש, כמו למשל מלחמות שוורים או מותו הנצחי של אדיפוס) אלא להפך, היא חסרת גבולות, לא רק מבחינת הזמן (אינה עוצרת, אינה מאטה, אינה נקטעת לעולם, נמשכת ברצף כמו סרטי קולנוע המוקרנים שוב ושוב, חוזרים ומציגים אותה עלילה מטופשת) אלא גם מבחינת התוצאות, ללא כל הבחנה בין המשתתפים, המלחמה עצמה כבר אינה נערכת – כלומר נסבלת, כלומר נישאת, נכאבת … – רק בידי גברים שכוחם במותניהם אלא בה במידה בידי ילדים וגברות זקנות כמוה, חבושות כובע, עוטות כפפות, עשויות לבלי חת, מסוגלות לשבת ישיבה זקופה על מזוודתיהן, כאילו רק באו לביקור, שבעים שעות ויותר, בתוך קרון בהמות, באמצע השדות, בהפצצות, בתחנות רכבת גדושות המון צורח ומפגינות … כל כך הרבה אומץ ושלוות נפש – או חוסר מודעות…. לפחות את זה למדנו: שאם לסבול את ההיסטוריה (לא להשלים אִתה: לסבול אותה) משמע לעשות היסטוריה, אזי הקיום הדהוי של גברת זקנה הוא-הוא ההיסטוריה עצמה, חומר הגלם שלה…" (עמ' 28 – 29)
הזמן – הווה; בחדר האחד שוכבת על ערש דווי מארי. בחדר השני סאבין ופייר, בעלה, אחיה הצעיר (בהרבה) של מארי; פעם היתה אחות נוספת, אוז'ני, מבוגרת יותר. אך היא כבר מתה. שתי האחיות וויתרו על חייהן, מעולם לא נישאו, לא ילדו ילדים, לא אהבו. תמיד חיו יחד, הטליאו בגדיהן כדי לחסוך בהוצאות. בכלל חסכו בהוצאות כדי שפייר, האח הקטן, שעכשיו הוא כבר לגמרי לא צעיר, יזכה להשכלה, שתפתח לו את הדרך לחיים טובים יותר מזה של אביהם, שהיה איכר אנלפבית. סאבין, אשה לא צעירה אף היא, שותה לא מעט ומלהגת לא מעט גם כן, אף אם אין איש מקשיב, מתנה באזני פייר את טענותיה בדבר בגידותיו האמיתיות או המדומות, ואין היא שועה לנסיונותיו לענות לה. ובחדר השלישי – לואיז, כלתם של סאבין ופייר, אשת בנם ז'ורז'. ז'ורז' שבחר לחזור להיות אכר, כושל למדי, יש לציין, ז'ורז' שהיא, לואיז, תוהה אם עליה להשאר עימו או לברוח עם מאהבה, משום שהקיום הזה, במקום הזה, מעיק עליה.
"… במובנים רבים, דמה קיץ זה במאוד לאחרים. ביליתי רגעים רבים – כפי שהייתי עתידה לעשות במהלך השנים שלאחריהן – בּצְפִייה ריקה אל המראה שנשקף מחלון דירתי. בימים הבהירים יכולתילראות, הרחק מעבר לעצים שעל גדת-הנהר שמנגד, נוף גבעות חיוור שהשתרטט על פני רקע העננים. …, (עמ'99)
אשה אחת, אֶטסוקו שמה, שפעם היתה ביפן וכיום חיה לבדה באנגליה בבית כפרי, נזכרת, במהלך ביקורה של בתה השנייה, ניקי, בקיץ אחד בנגאסאקי של אחרי המלחמה.
מה אנחנו יודעים על נגאסאקי? בדרך כלל נזכר שמה בנשימה אחת עם הירושימה, המפורסמת יותר, משום שבה, בהירושימה הופלה פצצת האטום הראשונה. נגאסאקי שבה הופלה הפצצה השניה זכתה בפרסום פחוּת, וב"תהילה" פחותה (עד כמה שתהילה יכולה להיקשר לפצצה).
אבל מה אנחנו יודעים עליה מעבר לכך? ומה אנחנו יודעים על החיים ביפן אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה? כשהתברר שהקיסר אינו בן האלוהים, שהמסורות הישנות החלו להשבר או, לפחות, להסדק.
קיץ אחד בנגאסאקי, לאחר המלחמה. אטסוקו, אשה צעירה בתחילת נישואיה, הרה ללדת את ילדה הראשון, מכבדת את בעלה ומשפחתו (חמיה האלמן מבקר אצלם ביקור ארוך ארוך), נושאת באורך רוח כל הקנטה וכל דיבור אדנותי מצד בעלה. נוהגת בנימוס מופלג בשכנותיה.
"הזיכרון, נוכחתי, עשוי להיות בלתי מהימן לעתים; פעמים רבות הוא מושפע עד מאוד מן הנסיבות שמתוכן צמח, וללא ספק זה חל על חלק מן הזיכרונות שאני מכנסת כאן. …" (עמ' 155) להמשך קריאת נוף גבעות חיוור – קזואו אישיגורו
לסייד קשוע היה, עד לאחרונה, טור קבוע במוסף השבועי של עיתון "הארץ"; רק לפני שבוע וחצי כתב את טור הפרידה שלו (בינתיים): "אני יוצא לחופשה לא בשל התהיות האלה, שלטעמי היו חלק מהותי מהטור הזה, אלא בשל חוסר הוודאות והמרחק הפיזי והנפשי. הטור הזה נכתב בעברית על ידי ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל שקיווה (השפעת השוט? אף שאני נשבע שזו ההרגשה הכי כנה שלי), ועדיין מקווה, שישראל/פלסטין תהפוך יום אחד למקום שוויוני ללא הבדלי גזע, דת, לאום והגדרה מינית. אז שלום בינתיים." (הארץ, 16.11.2017)
סייד קשוע נסע לפני מספר שנים, לסוג של שנת שבתון, שבינתיים התארכה לעוד שנה ועוד שנה, וכלל לא בטוח מתי ישוב, אבל כל מי שקרא/ה את טוריו ב"הארץ" יכול/ה להכיר חלק משגרת חייו בשמפיין שליד שיקגו. (למען האמת, בביקורי בשיקגו לפני מספר שנים, ממש קיוויתי להתקל בו, כך סתם ברחוב, ולהגיד לו שאני קוראת ושאני יודעת; אבל לא הצליח לי). אותה שגרת חיים הינה גם שגרת החיים של גיבור הספר "עקוב אחר שינויים".
גם השמות דומים, גם המצב המשפחתי דומה, גם עיר המוצא בארץ, גם הסיבה להקדמת הנסיעה לארצות הברית:
"שרפות רבות בערו מסביב לעיר באותו קיץ. עשן היתמר מיער ירושלים מדי יום והסתיר את השמים, ורעש המסוקים, קולות מכוניות ההצלה, מכבי האש והמשטרה, הידהדו ללא הפסקה. איכשהו היו אלה השרפות שהפריעו לי יותר מכל דבר אחר. פחדתי שהאש תאחז בבתי השכונה ותכלה אותם כליל, ושלא יהיה לאן לברוח וכיצד להתגונן מפני הלהבות. ..
שערי בנפשך שאת מתעוררת יום אחד, ואת צעירה בעשר שנים ממה שהיית, וכל מיני דברים שאת יודעת את כבר לא יודעת. האדם שנהיית, התכונות שאימצת, שהתובנות שרכשת, החברים שיש לך, המשפחה, הסביבה, העבודה, כל מה שיצרת בעשור האחרון נעלם ואיננו, ואת מתחילה מחדש.
ואם תקחי כיוון אחר, דרך אחרת?
אם תבחרי באיש הזה ולא באחר? אם לא תתפטרי, או כן תתפטרי מן העבודה שאת אוהבת /מתעבת? תתכנני ילדים, או שיבואו לך בהפתעה? תמשיכי את ההריון הלא מתוכנן או לא?
ותארי לך שיום אחד את מתעוררת צעירה (בתודעתך) בעשר שנים ממה שהיית רגע קודם, וכל הסובבים אותך נמצאים בהווה, זה שאת שכחת, זה ששכחת מה שאת ומה שנהיה ממך, האיש שלו נישאת, קשרי המשפחה שלך, החברות שלך, הבית שלך, הילדים שלך.
כי זה מה שקרה לאליס. בסמוך ליום הולדתה הארבעים נפלה על ראשה בחדר הכושר (אמרתי לכם שהתעמלות זה לא ממש כזה בריא!) וכשהתעוררה חשבה שהיא תיכף בת שלושים, ובהריון ראשון. ותכננה איך מישהו בודאי יודיע לבעלה שהיא הובהלה לבית החולים, והוא יחכה לה שם עם פרחים ויחבק וינחם אותה.
אבל הוא לא. כי בעשור הזה ששכחה קרו כל מיני דברים. היא רזתה מאד, ויש לה בגדים יפים ויקרים להחריד (מאיפה יש לה כסף לכאלה?), ויש לה קמטים (קלים) בפנים שהיא לא מכירה, ותכשירי קוסמטיקה ואיפור יוקרתיים שהידיים זוכרות איך להניח ולהשתמש, ולה אין מושג איך הגיעו לתיק שלה.
בכלל – מה היא בכלל עושה בחדר הכושר, היא הלא שונאת להתאמן, וזה נראה לה שטותי למדי.
לפני לא כל כך הרבה שנים עבדתי באיזו חברת היי-טק, שבתקופה בה עבדתי בה עברה רה-ארגון. רה-ארגון הוא שם מכובס לפיטורין המוניים והעמסת עבודה נוספת על הנותרים, ובמקרים מסויימים, כמו שקרה אצלינו, הביאו מנהל אחד שעבד בעבר כדי "לעשות סדר".
כשביקר בארץ, במסגרת "עשיית הסדר" ונפגש עם כולנו ביום-עיון-מחוץ-למשרד, סיפר לנו על מה שמצא בחברה, אלה שינויים היו מאז שעזב, אלה דברים טובים מצא (והיו לא מעט). הדברים הרעים עליהם הצביע נראו בשקף אחד, שכולו ראשי תיבות.
כל מי שעובד בארגון גדול מכיר את ראשי התיבות הללו, שמתישהו הופכים לאיזה סלט, כשאף אחד לא ממש זוכר מה בדיוק מייצגים כל ראשי התיבות הללו, אבל הם נשארים ומתרבים.
מושג חדש שנהגה על ידי ההנהלה והוצג באסיפת העובדים (ועל כך בהמשך).
כך קרה גם בחברת "היי-טק" (כן, זה שם החברה. ובאנגלית HiTek), בה עובדת ד"ר סנדרה פוסטר, במחלקת המחקר והפיתוח. ד"ר פוסטר, שיש לה דוקטורט בסוציולוגיה ובסטטיסטיקה חוקרת מקורם של טרנדים ואופנות, כדי שתוכל לאתר את האופנה הבאה או הטרנד הבא. חברת היי-טק מעוניינת להכיר את הטרנדים והאופנות הבאים, על מנת שיוכלו להשקיע בהם. מושא המחקר שלה הוא תספורת הבוב בשנות העשרים של המאה העשרים, שהיא מנסה למצוא מה מקורה.
תספורת בוב
ד"ר בנט אוריילי עוסק בתורת הכאוס. במראהו הוא חנון-על, שלאופנות משתנות וטרנדים אין כל השפעה עליו, והוא עסוק במודלים במחשב, ובהמתנה לקופי המקוק שהזמין לצורך מחקר.
" ב־16 באוקטובר, כאשר עלו הז'נדרמים שוב לאזור בתי העץ לאחסון השחת בלונאז, הם מצאו כובע קש זול ממוסמר אל הדלת ואליו צמודה פיסת נייר ועליה המילים:
רק אלוהים יודע מי הרג את בלנקה
הֱיֵה ברוך איכר בלי קורת גג!
הֱיֵה ברוך גנב עלוב חיים!
הֱיֵה ברוך בעל נוּבוֹ רִיש!
אבל מי הרג את בלנקה?
את זאת לא יגלה איש." (*)
כך, כבר מפתיחתו של הסיפור יודע/ת הקורא/ת כי בלנקה מתה. אבל איך מתה? ומי היתה בלנקה? ולמה מתה? אולי הגיע לה למות?
ואחר כך, בחזרה אחורה, מתחיל הסיפור. קולמאן, בעלה של בלנקה, קנה בית ונחלה אי שם בהרים; בית שהוא מרוחק מן הבתים האחרים, ורק מרחיקי ראות יכולים לראות את המתרחש מחוץ לנחלה. הכביש לשם אינו סלול כולו, וההגעה אליו כרוכה גם בהליכה, בחלק האחרון של הדרך.
בלנקה מובאת אל הבית שבנייתו כמעט נסתיימה, עוד שיפורים אחרונים חסרים, והיא נשארת לבדה, לסדרו ולנקותו. קולמאן יצא ויבוא במסגרת עסקיו, אך היא נשארת שם לא מעט לבדה.
רוזמרי גיינור נרצחה והתינוק שלה נמצא אצל מרלה פיקנס. מרלה פיקנס טוענת שמלאכית בלבן הביאה לה את התינוק, ושאין לה שום קשר לרצח של רוזמרי גיינור. מצד שני, מרלה פיקנס איבדה תינוקת בלידתה, רק לפני זמן קצר, וכבר נתפסה כשהיא מנסה לגנוב תינוק מן התינוקיה בבית החולים המקומי, שאמה מנהלת.
דייוויד הארווד, בן הדוד של מרלה פיקנס, עיתונאי מובטל שחזר לעיירת נעוריו עם בנו, לאחר שהתאלמן, מנסה לעזור לדודניתו לא משום שהוא מאמין לה, אלא משום שצריך לעזור לה.
בין לבין הוא צריך לסייע לבנו שמתקשה בבית הספר החדש, להיות כתף לאביו ואמו, בביתם הוא מתגורר "עד שיסתדר" ולדודתו ודודו, הוריה של מרלה, שבינם לבין עצמם לא כל כך מסתדרים.
ועוד דמויות – הגביר של העיירה, שפעם היה ראש העיר עד שהודח עקב עניינים פליליים, ועתה הוא מנסה לחזור לתפקידו, כשהוא נשען על הכסף הרב שיש לו (מי אמר טראמפ?), ובינתיים בוחש בכל מיני עניינים; בלש המשטרה שנקרא לחקור את מקרה הרצח, ונמצא, משום מה, תמיד צעד אחד אחרי דייוויד הארווד; רופאה של מרלה פיקנס, המועסק גם בבית החולים המקומי, המנוהל, כזכור, על ידי אמה של מרלה.
המטפלת של התינוק, שהיא ככל הנראה עובדת זרה בלתי חוקית.
אמו של אחד הילדים מבית הספר של בנו של דייוויד.
אלמן ואב שכול אחד, שמתנחם בכך שיומו הולך ומתקרב, ובינתיים מנסה לתמוך מעט במי שכמעט היה חתנו.
ויש גם סנאים מתים, 23 במספר, שנתלו על איזו גדר ביער, ותוקף המסתובב בקולג' המקומי; פארק שעשועים שנסגר, ופתאום מופעל בו הגלגל הענק באישון לילה, ועוד ועוד.
"… ההיסטוריה אינה סדרה מקוטעת של תאריכים, בריתות וקרבות מרהיבים ומצלצלים (שכמוהן בסופו של דבר כמחלות, מגפות, שיטפונות ושאר זרעי פורענות שמתגלעים מפעם לפעם ומתרחשים בשעות, במקומות ובתאריכים מוגדרים מראש, כמו למשל מלחמות שוורים או מותו הנצחי של אדיפוס) אלא להפך, היא חסרת גבולות, לא רק מבחינת הזמן (אינה עוצרת, אינה מאטה, אינה נקטעת לעולם, נמשכת ברצף כמו סרטי קולנוע המוקרנים שוב ושוב, חוזרים ומציגים אותה עלילה מטופשת) אלא גם מבחינת התוצאות, ללא כל הבחנה בין המשתתפים, המלחמה עצמה כבר אינה נערכת – כלומר נסבלת, כלומר נישאת, נכאבת … – רק בידי גברים שכוחם במותניהם אלא בה במידה בידי ילדים וגברות זקנות כמוה, חבושות כובע, עוטות כפפות, עשויות לבלי חת, מסוגלות לשבת ישיבה זקופה על מזוודתיהן, כאילו רק באו לביקור, שבעים שעות ויותר, בתוך קרון בהמות, באמצע השדות, בהפצצות, בתחנות רכבת גדושות המון צורח ומפגינות … כל כך הרבה אומץ ושלוות נפש – או חוסר מודעות…. לפחות את זה למדנו: שאם לסבול את ההיסטוריה (לא להשלים אִתה: לסבול אותה) משמע לעשות היסטוריה, אזי הקיום הדהוי של גברת זקנה הוא-הוא ההיסטוריה עצמה, חומר הגלם שלה…" (עמ' 28 – 29)
