טוב, נו, זה הרי לא חדש, הספר הזה, בכלל לא. ומה פתאום נזכרת דווקא עכשיו? אחרי כל כך הרבה שנים. ובכלל – הרי נכתבו עליו כבר כל כך הרבה מלים והוצמדו לו כל כך הרבה משמעויות. אז – כן, הגעתי אליו רק עכשיו, כי ככה יצא; על הקינדל הוא נמצא כבר מזמן, אבל היה צריך […]
רוּת, הָאֹשֶׁר מַהוּ? צָרִיךְ הָיָה לַדָּבָר עַל כָּךְ וְלֹא דִּבַּרְנוּ. הַמְּאַמְּצִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהַרְאוֹת מְאֻשָּׁרִים גּוֹזְלִים אֶת כֹּחֵנוּ, כְּמוֹ מֵאֲדָמָה עֲיֵפָה. (יהודה עמיחי, בתוך: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול) "בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחרי חתן. אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם […]
הדס, ביום הולדתה ה- 34, יוצאת והולכת ל"בבושקה" שהוא מין מועדון שכזה, "של רוסים" בעיקר, באחד המקומות בחיפה, מועדון שפעם היה לה כמעט בית כי אושרי, שאהבה וחי עמה עד שיום אחד הלך, לאושרי היה חבר – רוסי – דימה, חבר כאח והוא מבעלי ה"בבושקה". מאז שאושרי עזבה, לא כל כך מזמן, הפכו חייה של […]
כבר מזמן לא הצטערתי כל כך כשנגמר לי ספר… עוד לא מיציתי את כל יופיו ופתאום – די ! נגמר ! לא יהיה יותר! אפילו האפילוג לא הספיק ודי, אין, עכשיו צריך לחכות לעוד מין הפתעה שכזו, שתסתתר לה כך בין דפי ספר – הנראה כמו ספר קודש בבית הכנסת (כן, העיצוב מיוחד במינו אף […]
זה היה חלק משיטה שהשתכללה עם השנים, לשבור את רוחן של הילדות במפגש הראשון. "הוא פשוט אהב אותן ככה, אומללות ובוכיות." ועוד ציטוט: " 'תפסיקי לבכות, מטומטמת. תגידי תודה לאבא'לה.' (מכל המנהגים הדוחים.. זה היה המקומם מכולם להתיחס לעצמו בגוף שלישי כאל "אבא'לה" של הילדות.) 'תגידי תודה שזה נגמר. וזה נגמר' אמר בקול שונה. 'היורשת […]