גילוי נאות: את דורון שנער הכרתי, ככל הנראה, בשנות בית הספר התיכון. הוא למד שנה מעלי, ולא ממש הכרנו, אבל את השם שמעתי שוב ושוב. אמרו שהוא חכם. אמרו שהוא גאון. אולי לכן הסתקרנתי לקרוא את ספרו זה, המדבר על מפגש של כיתה של קיבוצניקים, אחרי ארבעים שנים. גם אנחנו, מן המחזור שאחרי, נפגשנו. אם […]
גדלתי בקיבוץ. אני בת-משק. עזבתי אותו לפני כמה עשורים, אבל הקיבוץ הוא המקום שלו קראתי פעם "בית", ככל שהיה בית, המקום אליו חשבתי שאם לא "אסתדר" בחוץ, יהיה לי מקום לחזור אליו, גם אם זו אינה הבחירה הראשונה שלי (תל אביב הוא קיבוץ שבדיוק מתאים לי. היום, כמובן, כבר לא. הקיבוץ הופרט, האנשים שהרכיבו את […]
בשנים האחרונות אני נתקלת ביותר ויותר ספרים שעניינם הקיבוץ; לא כאלה העוסקים בהגשמה והפרחת השממה ושאר מלים גבוהות, אלא כאלה המגלים יותר מטפח של מאחורי הקלעים של אותן מלים גדולות וערכים וציונות ובכלל. ספרים שעניינם האדם, הפרט, היחיד או היחידה, החוויות הפרטיות והאישיות שהן, כך מסתבר יותר ויותר, גם לגמרי קולקטיביות, ורבות ורבים יהנהנו לעצמם […]
אלמלא הייתי שותפה למימון-המון של הספר הזה, איני בטוחה כלל שהייתי מגיעה אליו; אחרי הכל, עוד ספר על קיבוץ, עוד עדויות, ואף ספר שאינו ספר סיפורת, אלא ספר עיון. ובכל זאת, משהייתי שותפה, וקבלתי את העותק שלי, לקחתיו לידי, וקראתי. לסירוגין, יחד עם ספרים אחרים. משום שכל עדות זקוקה לזמן שלה, להיקרא ולהיטמע. וכל עדות […]
זו היתה תקופה אחרת, אחרת לגמרי. מדינת ישראל היתה באופוריה של כיבוש שטחי הגדה המערבית, ירושלים המזרחית, עזה, סיני, רמת הגולן. דוד הקטן שגבר על גולית שהוא כל צבאות ערב, ולא סתם גבר, בששה ימים. הכל היה מהיר כל כך. ישראל הפכה למקום נחשק וגדודים גדודים של מתנדבים ומתנדבות הגיעו אל ההתישבות העובדת, כח עבודה […]
כשמישהו או מישהי נוטל את חייו בידיו, הרי שעל הצער והכאב על האובדן מתווספים רגשי האשמה והבושה; איך לא ראינו? איך לא ידענו? ואולי יכולנו לנהוג כך או אחרת, לומר דבר מה, להחריש, לחבק, לתת כתף? ואיך לא שמנו לב? אם זה מישהו שלא כל כך הכרנו, אנחנו מצקצקים ונאנחים, ולאחר מכן עוברים לסדר היום. […]
…ת'כלס גדלתם בבית יתומים.". (עמ' 206) כשאני מנסה להסביר, לפעמים, לאנשים שלא מכירים קיבוץ ממש טוב איך גדלנו, בסוף מתגלגל לי ה"בית יתומים" על הלשון, משום אז, באחת, הכל מסתדר. כל קוביות הלגו נופלות למקום ונאחזות האחת בשניה, כל הגלגלים במוחו של בן-שיחי (או מוחה של בת שיחי) פתאום מסתנכרנים, פתאום אפשר להבין; גדלנו יחד, […]