זו היתה תקופה אחרת, אחרת לגמרי. מדינת ישראל היתה באופוריה של כיבוש שטחי הגדה המערבית, ירושלים המזרחית, עזה, סיני, רמת הגולן. דוד הקטן שגבר על גולית שהוא כל צבאות ערב, ולא סתם גבר, בששה ימים. הכל היה מהיר כל כך. ישראל הפכה למקום נחשק וגדודים גדודים של מתנדבים ומתנדבות הגיעו אל ההתישבות העובדת, כח עבודה זול וזמין. תמורת דמי מחיה, מגורים ואוכל,  וביקור בארץ הקודש, נתבקשו המתנדבות והמתנדבים לתרום את עמל כפיהם בכל מקום שנדרשו, בדרך כלל בעבודות הפשוטות יותר, או הקשות יותר.

ומשום שבאו מארצות נכר, יוחסו להם כל מיני תכונות וקווי אופי, בעיקר משום שלא היו "משלנו".

כן, גם מתירנות יוחסה להם, לא בהכרח כך היו, והנשים הצעירות זכו לחיזורים נמרצים, לעתים נמרצים מדי, והגברים הצעירים חיזרו אחר בנות הגרעינים, לרומנים קצרים של קיץ, וחלק אפילו לכל החיים, או, לפחות, לחלק ניכר יותר מ"כל החיים".

… כן, זה היה מזמן וזו היתה תקופה אחרת, את זה כל הצבועים לא יכולים או לא רוצים להבין. תקופה שמחה, חופשית כל כך, לכולם, לא רק לו. ולא כמו היום. כמה פשוט זה היה, כיף. …"

טוב, כיף לחלק. לא לכולם ולא לכולן. ורה אוברג היתה אשה צעירה מכפר קטן בשוודיה, שבקשה לעצמה חוויה במקום שטוף שמש, והתוכנית התאימה לה בדיוק. לבדה נסעה, משום שחברותיה נענו להפצרות הוריהן ונשארו. לבדה נסעה, לבדה הגיעה.
ושבה אשה אחרת.

ואולי העניין הוא בדידות. הלבד יכול לצמוח אפילו כשהחדר נשאר באותו הגודל, אם האדם שבחדר מתמעט. כי בכל פעם שמפנים לך ככה את הגב, כשנטרקת הדלת, כשהרעש גובר, את מתמעטת. הופכת בלתי נראית. את לא שם. או שמי ששם היא לא את. הם נגסו חלקים מורה, תלשו ממנה את עצמה, חלקו בשלל, בצעו מהזהב. שערות ראשה של ורה נתלשו והתפזרו ברחבי הקיבוץ."

ארבעים שנים לאחר מכן מלווה אותה בתה, מירה, בימי חייה האחרונים ושומעת מפיה לראשונה מה היה שם בתקופת ההתנדבות הזאת. גם מחברת זכרונותיה של האם מן התקופה הזו מופקדת בידיה, ולאחר מות האם מחליטה מירה אוברג לנסוע אל המקום הזה שחרת פצעים שמעולם לא הגלידו בבשרה ובנפשה של אמה.

… אמא שלה לימדה אותה שצרחות נועדות לאלה שיש מי שיבוא לעזרתם. …"

בדרכה לשם היא מצטיידת בערכות לבדיקה גנטית. ערכות כאלה משמשות בדרך כלל

… ילדים מאומצים שביקשו לאמת את הקשר להוריהם הביולוגיים, נשים שלא היו בטוחות מי אבי ילדיהן, גברים שפקפקו אם הילד שהם מגדלים הוא אכן פרי זרעם, וצעירים שהפחד הוביל אותם לברר אם הם ואהובם החדש עלולים להתגלות כקרובי משפחה – אלה היו קהל היעד העיקרי של הערכות האלה…."

היא לא בגיל המתאים להיות מתנדבת, ובכלל, כבר אין תוכניות למתנדבים בקיבוץ. לא צריך. כבר יש פועלים תאילנדים שניתן להביא כמעט באותם תנאים, ואליהם לא מוכרחים להיות נחמדים במיוחד.

והקיבוץ, כמו כל קיבוץ, קהילה מסוגרת, כולם מכירים את כולם, יודעים ממי צריך לפחד, מי חשוב, מי אחראי.  והקיבוץ, יותר נכון, מזכיר הקיבוץ, מצא פתרון, שאיפשר למירה להגיע כמתנדבת.

אשה גבוהה, בלונדינית, עורה לבן, החולפת בשבילי הקיבוץ מעוררת זכרונות ומציפה כל מיני מחשבות שקיוו שלא יתקלו בהן שוב. נשות הקיבוץ זוכרות את התקופה שאף אחד לא ראה אותן, הגברים זוכרים את הנשים הזרות, היפות, הנחשקות.

אבל מירה באה במטרה מאד ברורה, גם אם אין היא מספרת לאיש, תחילה מדוע באה, וכשהיא מספרת למזכיר הקיבוץ הוא מבקש להפסיק מיד את תקופת ההתנדבות שלה.

… גם בקיבוץ שמעו כבר על התנועה עם הסולמית בראשה. זו שמזכירה סורגי כלא, שצדה את הגברים שחצו את הגבול לפני כמה עשורים, גם את אלה שחצו גבולות שפעם לא שורטטו בכלל. …"

אלא שמירה כבר מצאה לה מקום מיוחד, אצל אשה אחת, חולת סרטן בתקופתה האחרונה, עמליה, שאין אדם בקיבוץ שיתווכח איתה על משהו, בוודאי לא על האשה הזאת שהגיעה והחלה לטפל בה.

על הקיבוץ של פעם ושל עכשיו, על דברים שלא דיברו עליהם אז, ודברים שלא מדברים עליהם היום, כי זו קהילה קטנה ומסוגרת ואסור להרשות שמשהו יפורר אותה. סיפורים של פעם יכולים רק להרוס, לא רק את הקהילה, אלא גם את התאים הקטנים שבתוכה, המשפחות.

מירה תחזור לביתה עם ילד בבטנה, ילד שלא תכננה, ועכשיו היא לא תוותר עליו.

התינוק שלך, מירה, ייוולד ביום חורף נוצץ וחגיגי, ויצא מתוכך אחרי שעות של צירים איומים, ואז ירד על העולם שקט גדול. לא ידבק בו דבר מאיתנו. הוא לא יהיה תינוק של קיבוץ או של קבוצה, איש לא ינשוף בעורפך כשתערסלי אותו בזרועותיך, כשתיניקי אותו תחת שמיכה סרוגה, איש לא יקרא לך למסור אותו לבית התינוקות, לקטיף או לצבא. הוא יהיה שלך ורק שלך, פלומתי וזעיר."

לא כל התשובות יהיו לה, לא ברור איך יראו חייה מעתה והלאה. אבל יש בה איזושהי שלווה, איזושהי השלמה, כאילו בינה לבין עצמה נסגרו חוטים פרומים וקצוות התאחו.

אני נולדתי בקיבוץ וגדלתי בקיבוץ, הכרתי את המתנדבים, את חלקם לפחות, כי בתקופת הזוהר שלהם הייתי עוד ילדה. הספר הזה עורר זכרונות והסתכלות אחרת על מה שנדמה לי שזכרתי; אפילו חיפשתי ומצאתי בפייסבוק את קבוצת המתנדבים מן הקיבוץ שלי. הכרתי את אלה שנשארו בארץ, או שלקחו איתם בני או בנות זוג לארצם, את זה שרצה להתקבל לחברות, ולא יכול היה משום שהוא, ובכן, זר.

ספר מעורר מחשבה.

הספר הזה כתוב מצוין, ועוד הידוק קל בעריכה היה עושה עמו נפלאות. דימוי על דימוי על דימוי הופך, לעתים למסורבל.

("..והמזרן הוא מזרן ישן כל כך, פרום, אפילו מעט קרוע בפינה, שם נסתר הסדין. בכתמים הפזורים עליו הוא מספר סיפורים ישנים כמו מפה עתיקה המשורטטת בעיפרון רועד. היבשו הצהבהבות חושפות בדלי חיים. קפה, מרק, תרופות שנשפכו, שתן של ילד. אולי זרע? הסיפורים עלו, שמנוניים מתוך המיטה, ועטפו את הנשים,שתי מגלות ארצות עטופות בדוק מסתורי מבריק. ואולי היתה זאת זיעה. …")

ועוד דבר בעניין הקיבוץ – בתקופה המדוברת לסרטים (16 מ"מ) כבר היה תרגום בגוף הסרט, ולא היה צורך במכונת התרגום בנפרד.
אבל זה פרט קטן.

מומלץ  בהחלט.