בשנים האחרונות אני נתקלת ביותר ויותר ספרים שעניינם הקיבוץ; לא כאלה העוסקים בהגשמה והפרחת השממה ושאר מלים גבוהות, אלא כאלה המגלים יותר מטפח של מאחורי הקלעים של אותן מלים גדולות וערכים וציונות ובכלל. ספרים שעניינם האדם, הפרט, היחיד או היחידה, החוויות הפרטיות והאישיות שהן, כך מסתבר יותר ויותר, גם לגמרי קולקטיביות, ורבות ורבים יהנהנו לעצמם בזמן הקריאה ויאמרו: אכן, כך היו הדברים; או, אולי, יפשפשו בזכרונם וימצאו אפיזודות דומות מחייהם שלהם עצמם. ויחד עם דקירות הנוסטלגיה יעלו גם זכרונות מן החלקים הפחות נעימים ומשעשעים.

אלה צביאלי היא בת למשפחה מבוססת ושורשית בקיבוץ עין הנוטר. דור שלישי למייסדים, אחות לחברת מזכירות, בת למנהל הגזרייה, מין אצולה מקומי שכזו.

מי שגדלה בקיבוץ יודעת שהשתייכות למשפחה מדור המייסדים, שרוב או כל בניה ובנותיה נשארו במשק (כי "קיבוץ" נקרא כך רק על ידי מי שאינו משם) השתייכות כזו יש בה לא רק מעמד אלא גם זכויות יתר, שלעתים הן בלתי נראות ובוודאי שאינן מוכרזות באופן רשמי, אבל הן שם. יש לך משפחה שתתמוך בך, יש לך הסטוריה מקומית שאת יכולה להשען עליה, יש לך מעמד.

אלה צביאלי שביקשה לצאת ללימודים אחרי הצבא, וחזרה למשק כי על פי התקנון בנים היוצאים ללימודים חייבים "לתת שנה" לקיבוץ, ואז הקיבוץ יממן את לימודיהם, ועתה היא צריכה להחליט, ומהר אם היא נשארת במעמד בת לומדת, משום שטרם סיימה את התואר, או שהיא מוותרת על המשך הלימודים ופונה למסלול של קבלה לחברות כדי לשמור על זכויותיה.

…'את צריכה להתקבל עכשו, כי זאת הזדמנות אחרונה. כי הקיבוץ כמו שאת מכירה אותו עוד מעט כבר לא יהיה כזה. כי בקרוב אף אחד לא ידאג לאף אחד מלבד לעצמו. הקיבוץ עוד שנייה מתפרק… ואת – את צריכה שיהיה לך כאן מעמד אמיתי, משל עצמך.  … הקיבוץ שלנו משתנה, אלוש, עוד מעט תהיה הפרטה מלאה, ואם את רוצה לגור כאן כל החיים בשביל שיהיו לך זכויות אמיתיות – מה שיש רק לחברי משק – אין לך ברירה, את חייבת לעזוב עכשיו את הלימודים, זה פשוט לא יכול ללכת ביחד. ואם את שואלת אותי, ממילא לא רחוק היום שהקיבוץ, גם אם ירצה, לא יוכל בכלל להמשיך לשלם את הלימודים למי שבמסלול בנים…' " (עמ' 34 – 35)

עין הנוטר הוא קיבוץ העמוד בפני ההפרטה; וזאת לדעת, מן הקיבוצים השיתופיים של פעם נותרו מתי מעט,  כל השאר עברו תהליכי הפרטה למיניהם (יש כמה סוגים), ומי שיהיה חבר ב"יום הקובע" יהנה מכל הזכויות, ומי שיבוא אחר כך יצטרך לקנות את הזכויות כדי להגיע לאותו מעמד בדיוק.

ואלה צביאלי ממילא כבר גרה במשק, מעולם לא עזבה. אפילו לטיול הגדול של אחרי הצבא לא יצאה, כי רצתה לצאת ללמוד, וחזרה למשק לפי התקנון, ואחר כך נשארה עוד כמה שנים עד שהחליטה מה היא רוצה ללמוד. והנה עכשיו, בדיוק עכשיו, היא צריכה להחליט, ממש להחליט, איך יראו חייה מעתה והלאה.

חוץ מההפרטה, עין הנוטר עומד בפני חג הששים, ואלה לוקחת על עצמה את בימוי ההצגה שתעמוד במרכזה של החגיגה, ובתוך כך מנסה למצוא דרך להכנס למסלול של קבלה לחברות מבלי לוותר על הלימודים (היא תחסוך לקיבוץ את עלות הבמאי, ובתמורה יוּתר לה להשלים את לימודיה, למרות שזה בניגוד לתקנון גם להיות חברה וגם ללמוד במסלול בנים.)

יש לה גם עניין עם הדירה, זאת אומרת – עם האין-דירה. מאז השתחררה מהצבא היא חיה בדירת חדר בתוך מגורי החיילים המשוחררים, ומשום שבעין הנוטר אין דירות פנויות, לא נראה שתהיה לה דירה בעתיד הנראה לעין, כי כל דירה שאולי מתפנה, יש תמיד מישהו בעל צרכים יותר גדולים מרווקה בלי ילדים.

 …'מטבע הדברים תינתן עדיפות לזוגות? אם אני לבד יש לי פחות זכויות? לידיעתכם, יש אנשים שזה לא שהם לא רוצים להיות בזוגיות, הם פשוט לא מוצאים, ויש אנשים שזאת לגמרי הבחירה שלהם לחיות לבד, אבל זה לא אומר שהם לא תורמים לקהילה ושמגיע להם פחות,… וזה שאני  בת עשרים ושמונה – סליחה, עוד רגע עשרים ותשע – ועדיין גרה בחדר של חיילים כי חיכיתי בשקט שנים ולא צעקתי על אף אחד – זה לא שיקול? … ועוד לא אמרתי מילה על זה שעזבתי את הלימודים באמצע והקיבוץ חייב לי, אם לא את המשך הלימודים אז לפחות, לפחות דירה נורמלית!'" (עמ' 148)

(וכאן מתגנבת מחשבה לראשה של הקוראת, אקס-קיבוצניקית בעצמה – מה, אין להם הרחבה שם, בעין הנוטר?, אין בתי ילדים שאפשר להפוך לדירות מגורים, עכשיו כשהילדים כולם בלינה משפחתית?)

בין לבין מתוודעת הקוראת למשפחות השונות בקיבוץ, לאינטריגות הקטנות והגדולות, לאיבות בין חמולות, לסיפורים שלא מספרים בקול רם, אלא מלחששים בשקט בשקט, סיפורים מפעם וסיפורים מעכשיו, לקשרים המיוחדים שבין אלה שמאותה הכתה, לאיבה המתפתחת כלפי מנהל הקהילה, זה שאמור לנהל וללכת בין הטיפות, ולדאוג כי האינטרס הכללי לא ייפגע.

וישנן איבות ישנות נושנות בין הגרעין מארגנטינה לגרעין מאורוגווי (שאותה קוראת לא מצליחה להבין איך בכלל הגיעו לאותו קיבוץ, ולא הלכו לקיבוצים נפרדים).

וישנם הזכרונות מן הלינה המשותפת והחינוך הקיבוצי בכלל.

…כי כשאת גדלה בלינה משותפת מה כבר נשאר לך אם לא להדחיק?… (עמ' 62)

… לא ידעתי איך מפתחים שיחה עם אנשים שלא מכירים. זה לא משהו שלימדו בקיבוץ…" (עמ' 10)

ותיאורי חדר האוכל, והקריאה לטלפון המוצב בכניסה לחדר האוכל,  כשכל המבטים מלווים את זה שנקרא לענות.

ושאר מנהגים מוזרים של הקיבוצניקים מפעם, כאלה שכבר אין, כמעט שאין כיום.

…סבא דן נהג להצהיר שהוא לעולם לא ינעל את האופניים שלו. 'ככה בדיוק מתחיל סוף של קיבוץ, כשכברים לא סומכים זה על זה. נו, ואז מה אם סוחבים מדי פעם? אם מישוה מוכרח למהר לאיזה מקום והוא לא מוצא את האופניים שלו, מה יקרה אם ישאל אופניים של חבר? זה קיבוץ פה הרי, והכול של כולם.'…" (עמ' 36)

מי שגדלה בקיבוץ, כל קיבוץ, תמצא כאן לא מעט זכרונות מחייה שלה, או משל שכניה; מי שלא גדלה כך, תקרא את הספר הזה כפי שהיא קוראת ספרים על חיים בארצות אחרות, או אף בזמנים אחרים.

חביב, משעשע ובהחלט כדאי לקרוא.