…ת'כלס גדלתם בבית יתומים.". (עמ' 206)

כשאני מנסה להסביר, לפעמים, לאנשים שלא מכירים קיבוץ ממש טוב איך גדלנו, בסוף מתגלגל לי ה"בית יתומים" על הלשון, משום אז, באחת, הכל מסתדר. כל קוביות הלגו נופלות למקום ונאחזות האחת בשניה, כל הגלגלים במוחו של בן-שיחי (או מוחה של בת שיחי) פתאום מסתנכרנים, פתאום אפשר להבין; גדלנו יחד, ילדים וילדות עם ילדות אחרות וילדים אחרים, גידלו אותנו אנשים שלא היו ההורים שלנו, היה לנו איזשהו משטר של חוקים שלא לגמרי הבנו, אבל נהגנו על פיהם כי ככה צריך. ההורים שלנו נהגו על פיהם, כי ככה צריך. פגשנו את הורינו, כמו זרים, למשך שלוש שעות בכל יום, אחרי הצהריים, עד שהגיעה שעת ההשכבה, וכשבגרנו, והיינו הורים בעצמנו, לא ממש היו לנו הכלים והידע איך משפחה נראית, ואלה מאתנו שכבר לא נשארו בקיבוץ, היו צריכים ללמוד חוקים חדשים וכללים חדשים, ולא תמיד ידענו איך פועלים על פיהם, ואיך צריך, והיינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש. חלקנו טוב יותר חלקנו פחות.

נוגה צור, בת קיבוץ בעברה, אשה כבר לא ממש צעירה, חיה את החלום הישראלי – בית צמוד קרקע, בעל שאוהב ונושא אותה על כפים, שני ילדים. וסוג של ניתוק. תמיד סוג של ניתוק. מתפקדת ביומיום, על פני השטח, נישאת לאן שהחיים לוקחים אותה, בלי באמת להחליט, בלי באמת לרצות. אולי רק מה לא; לא לרצות. לא להחליט. קשר רופף עם אמה שבקיבוץ ואביה שכבר לא, קשר מגמגם עם בתה בת העשרה, קשר מגונן (מדי?) עם בנה הצעיר יותר.

…ושוב היא תוהה מה היא עשתה לא נכון. איפה זה חמק לה בדרך. או שאולי מלכתחילה לא היה להן סיכוי. אשה כמוה, שגדלה כמו שהיא גדלה, שנהייתה מה שנהייתה, אילו כישורים אימהיים כבר יש לה להציע." (עמ' 16)

פעם היו לה חלומות, כשהיתה צעירה, בקיבוץ. מנותקת, כמו כולם, מהורים וממבוגרים אחראיים, חופשיה לנפשה פחות או יותר, כשהמסגרות רופפות למדי, בית ספר, מגורי הנוער, חוקי הקיבוץ. לא היה מי שישגיח, לא היה מי שידע אם צריך. הולכים ונסחפים עם הזרם הכללי.

איפשהו, מתישהו, דברים החלו להשתבש; איפשהו, כשצריך היה לתקוע את הרגל בחול, ולא להניח לחיים ולנסיבות לסחוף אותה, היא לא תקעה את הרגל בחול. לא מוּדעת למשמעות של הזרם החדש. אחר כך השתבש עוד דבר מה, משמעותי הרבה יותר, ומאז פשוט הניחה לחיים לקחתה למקומות שהחיים רצו. בלי בחירה. בלי רצון. כמעט.

עד שיום אחד ראתה, בחלון הרכבת, מי שנדמה לה כמי שהיה אהוב נעוריה. פעם. לפני שהחיים שינו כיוון ולקחו אותו למחוזות שלא הכירה. לפני שהניחה להם לקחתה.

והדמות הזו, שאולי ראתה ואולי לא, מטלטלת אותה ומוציאה אותה מקפאונה, מכריחה אותה להתבונן בעצמה, במה שנהייה ממנה, ממי שהפכה להיות. מכריחה אותה להתחיל, אולי, לחזור למי שהיתה פעם, למי שהיתה יכולה להיות.

"ספרי קיבוץ", כשאני לוקחת אותם ליד, יש לי, כך נראה, איזו ציפייה מהם, שיזכירו לי משהו, שיקחו אותי, שיגעו בי, בנפשי ובנשמתי. הספר הזה עושה זאת, אבל מאד מאד בעדינות. כאילו נזהרה אסאל שלא באמת לטלטל, שלא באמת לגעת.
את הספר גמעתי במהלך השבת/חג, משום שהוא קריא וזורם, וכתוב היטב, ובסופו, תחושה קלה של החמצה, אולי, כי הוא רק רפרף על הכאבים, לא נגע בהם לגמרי.

אה – והמשפט הזה שמצאתי, לא תמיד נכון; יש לי חברה מאז ולתמיד.

…אולי חברוּת של בנות כיתה מהסוג הזה פשוט לא נועדה לשרוד אחרי שיוצאים מהקיבוץ.." (עמ' 71)