אלמלא הייתי שותפה למימון-המון של הספר הזה, איני בטוחה כלל שהייתי מגיעה אליו; אחרי הכל, עוד ספר על קיבוץ, עוד עדויות, ואף ספר שאינו ספר סיפורת, אלא ספר עיון.

ובכל זאת, משהייתי שותפה, וקבלתי את העותק שלי, לקחתיו לידי, וקראתי. לסירוגין, יחד עם ספרים אחרים.

משום שכל עדות זקוקה לזמן שלה, להיקרא ולהיטמע.

וכל עדות הנמסרת כדיווח יבש, עם מעט מאד רגש, משום שרגש אינו תכונה קיבוצית רצויה, ויש להפנים את הרצוי כשאת גדלה בקיבוץ, כל עדות כזו חושפת שוב ושוב ושוב את מקומם  והשפעתם של החינוך המשותף  הקיבוצי, ועוד יותר מכך של הלינה המשותפת ביסוד הבסיס הנפשי של רבות ורבים כל כך מאיתנו.

"רבות" בספר הזה, המוקדש לעדויותיהן של נשים בלבד.

וככל שאת קוראת בספר הזה עוד ועוד, את מגלה את עצמך, במלים, במשפטים, בשברי ציטוטים.

…אם אומרים לי משהו טוב, אני לא יודעת להכיל את זה. זה פוער אצלי תהום עמוקה שדורשת שיגידו לי את זה שוב ושוב כי אני לא מאמינה שזה נאמר עלי.."

הייתי מהמקובלים אבל לא מלכת הכיתה. היה לי מקום טוב באמצע. לא הייתי יפה אבל גם לא מכוערת. מעולם לא אמרו לי שאני יפה….
…בגיל ארבעים הצלחתי לראות בעצמי אישה יפה. אבל עד אז לא חשבתי ככה."

ויש העניין של המשפחות החזקות יותר או פחות.

גם בקרב ילדי הקיבוץ יש הייררכיה. אלה שהוריהם נמנים על מקימי הקיבוץ נחשבים יותר. יש חברי קיבוץ שאמרו עליהם שהם מקבלים כסף מבחוץ, שזה אסור.
…
הבנתי שאני אחרת, נחותה. לא ידעתי להגדי לעצמי באיזה אופן בדיוק…"

אפילו את ארוחת הערב שלי מצאתי בספר הזה:

…אני אוכלת את אותה ארוחה כל ערב. לחם עם מרגרינה וסוכר מעל. … כך נולדת הפרעת אכילה."

ועוד מצאתי את המטפלות האכפתיות ואלה שפחות, שלא לדבר על אלה שלא באמת אהבו ילדים.

מצאתי את היחס הזהה לכולם, זה הגוזר גזרה שווה ואינו מאפשר חריגה, אף לא קטנה מהתקנון ומההחלטות (אלא אם כן את בת למשפחה קצת יותר מיוחסת, ואז יש סיכוי, לא בכל זמן ולא בכל מקום, שיתחשבו ברגשותיך וברצונותיך).

מצאתי גם את ההסתרה וחוסר ההתיחסות להטרדות ולתקיפות, כאילו שאם לא נדבר על זה, זה יעלם מעצמו.

מצאתי את תחושת היתמות המסויימת.

פעם אמרי לאבא שלי 'אני מאוד אוהבת אותך, אבל מבחינתי גדלתי בבית יתומים'. במשך שנים זו היתה החוויה שלי."

את הפחדים בלילות

…שיָקום האחד שפעם קרא באינטרקום וזה עבר. זה היה פיקציה. איש לא ענה…"

וגם את הכוונות הטובות, והרצונות והאידיאולוגיה מאחורי כל זה

המייסדים רצו לגדל את הילדים הכי בריאים בעולם, והם עשו טעויות פטאליות בניסיון לשנות את הדי-אן-איי של ההורוּת. הכוונות היו טובות, אבל אי אפשר לשנות את העובדה שילד קטן צריך להיות ליד אמא שלו."

מאחורי כל דבר עמדה כוונה טובה, רצון אמיתי לשמור על בריאות הילדים. שום דבר לא נעשה מתוך רצון להרע ואף פעם לא הרגשתי אחרת, אבל כשנגרמת אי נעימות הגוף זוכר."

ובתוך כל אלה חסרו לי – ציון התנועה אליה השתייכו הקיבוצים (משום שיש הבדלים בין החינוך בשומר הצעיר לבין איחוד הקבוצות והקיבוצים והמאוחד, ובוודאי הקיבוץ הדתי);  חסרו לי הזמן אליו מתיחסות העדויות (לאלו שנים מתיחסת העדות, באלו שנים עברו בקיבוצים המדוברים ללינה משפחתית); חסרו לי עדויות מתוך משפחות בהן הורה אחד בלבד (אצלינו היו כמה כאלה), וחסרו לי גם עדויות של ילדות חוץ, שככל שאני זוכרת היו תמיד בתחתית המעמד החברתי.

ולמרות מה שחסר, הרי שזהו ספר המכיל בתוכו כל כך הרבה כאב ואמת; עדויות ממקור ראשון על ימי הילדות של מי שפעם כונו "מלח הארץ" ובעצם, ילדותם היתה מרירה לעתים, ומתוקה מדבש לכמה.