את כל שנות ילדותי העברתי בקיבוץ. עד גיל שלוש (וחודשיים, אם נדקדק) הספקתי לעבור חמישה (!) מקומות מגורים, ואם אשרטט קו על המפה, הרי שנדדתי מצפון לדרום. נולדתי בקיבוץ לחוף הכנרת, משם עברנו, אבי, אמי ואנוכי לקיבוץ הולדת של אמי, משם עברנו לעיר הולדתו של אבי, שם נתפרדה החבילה, אמי ואני עברנו לקבוץ במרכז הארץ, […]
במקום אחר כתבתי היום – בעולם נורמלי הייתי מבלה את הבוקר בחזרות, ולא במטבח; את הצהריים בחברת מכרים וחברים וחברות, ולא בבית; בעולם נורמלי כנראה לא הייתי ממשיכה לקרוא את הספר הזה עד תומו. ולא משום שהוא כתוב רע. הוא כתוב לא רע בכלל, אפילו טוב לעתים. אלא שהוא מבולבל; מבולבל כאילו לא החליטה הסופרת […]
אחד מהגילטי פלז'רס (לא מצאתי מונח בעברית באתר האקדמיה, אולי "חטאי תענוגות" יתאים כאן?), הוא לקרוא, מפעם לפעם ספר המוגדר כ-צ'יק-ליט (עוד מונח שטרם נמצאה לו מקבילה בעברית), כזה שלא מחייב שום דבר, שנקרא מכריכה-עד-כריכה במהירות ובעונג רב (אם הוא כתוב היטב, כמובן), שלא משאיר דבר חוץ מעננה קטנה נעימה בשולי התודעה. כאלה הם ספריה […]
כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך האומללות, אומללות כל אחת בדרכה. וכך גם האוטופיות והדיסטופיות; כל האוטופיות דומות זו לזו, וכל הדיסטופיות שונות, כל אחד בפני עצמה, כמו גן עדן אחד מול שבעה מדורי גיהינום. J הוא מין דיסטופיה שכזו, שונה מאלה שהכרנו, אם כי נוכל למצוא בה היבטים דומים, מופעים מוכרים מדיסטפיות אחרות. […]
".. ועכשיו נעמי קוראת לי 'אבא' באמצע הלילה.' 'ומה אתה עושה?' 'לא יודע. מביא לה מים, מכסה אותה. מוזר, גם אני הייתי פעם ילד.' 'כן.' 'ומי בדיוק בא אלי באמצע הלילה?' (*) הלינה המשותפת החלה מתוך אילוץ, המבנים שהוקמו בקיבוצים ניתנו קודם כל לילדים (ההורים התגוררו במבנים ארעיים, ורק לאחר מכן התפתחה האידאולוגיה, ונצמדו רעיונות […]
רומן הסטורי יש לו כמה דרכים להיכתב; יכול/ה הסופר/ת לקחת דמות אמיתית, שהתיעוד בגינה מועט, ו"למלא" את החסר בידע שלנו אודותיה, בבדיון מוחלט (אך הגיוני). כך למשל נהגה מרגרט אטווד ב"לטענת גרייס", או אנה אנקוויסט ב"השיבה הביתה". אפשר גם לכתוב על אנשים בדיוניים המסתובבים בקרבתם של אנשים אמיתיים וידועים, שספרי ההסטוריה מלאים בהם, כמו שעשה […]