במקום אחר כתבתי היום – בעולם נורמלי הייתי מבלה את הבוקר בחזרות, ולא במטבח; את הצהריים בחברת מכרים וחברים וחברות, ולא בבית; בעולם נורמלי כנראה לא הייתי ממשיכה לקרוא את הספר הזה עד תומו. ולא משום שהוא כתוב רע. הוא כתוב לא רע בכלל, אפילו טוב לעתים. אלא שהוא מבולבל; מבולבל כאילו לא החליטה הסופרת מה היא רוצה לכתוב. סיפור אהבה על סף הרומן הרומנטי, סיפור מתח, תעלומה, סיפור על הטבע הפרוע, זה שטרם מוּשטר ותוּרבּת, טרם הוכנס בין גדרות וניתן לו שם – שמורת טבע, או אולי סיפור על החריגים בחברה, אלה שנופלים בין הכסאות, אלה שהחברה לא השכילה לטפל בהם ולהכיל אותם.

כן, כל אלה נמצאים בספר הזה, גם קצת שירה, כי אם כבר לקחת כל כך הרבה עניינים ולערבב אותם, צריך להוסיף גם פואזיה; זה מוסיף משהו ומעיד על רוחב אופקיה של הכותבת.

קתרין דניאל קלארק, שכולם הכירו בשם "קאיה", ובכפר הסמוך נקראה רק "ילדת הביצות" היתה בתם הצעירה של איש ואשה שקבעו מושבם בין הביצות בסמוך לכפר ברקלי קוב שבצפון קרוליינה. בצעירותה עזבה אמה את הבית ומעולם לא חזרה, ובזה אחר זה עזבו כל אחיה ואחיותיה, אפילו זה הקרוב אליה ביותר בגילו, זה שהגן עליה פעם מפני אביה, כשזה חזר שיכור (מצב רגיל) מן הכפר. אחר כך נשארו רק היא ואביה ואחר כך גם הוא נעלם, והיא נאלצה, בגיל צעיר במיוחד, לדאוג לעצמה, תוך שהיא מתחמקת בלי כל קושי מפקידת הרווחה המקומית שניסתה למלא חובתה ולדאוג לילדה העזובה.

קאיה נחשדה והועמדה לדין באשמת רצח של אחד הגברים הצעירים, שנמצא מת, לאחר שנפל מאחת ממרפסות התצפית באזורי הביצה. היו כמה סימנים לכך כי היא עשויה להיות זאת שרצחה, אולם כלל לא ברור אם אכן כך היה.

הספר כולו נע בין זמן הווה, גילוי הגופה, החקירה והמשפט לזמן עבר, ילדותה ובגרותה של קאיה, קשריה עם הנרצח ועם גבר צעיר נוסף, וכן עם מעט האנשים שנטו לה חסד בכפר.

בנוסף לסיפור, כאמור, מוסיפה הכותבת מידע רב על החיים בביצה, שוכני המים, הציפורים, החרקים, ואפילו זרמי הים. לא ממש מצאתי טעם בתוספת כל התיאורים הללו; אמנם קאיה עסקה בהתבוננות בכל אלה בילדותה, ובהמשך, כאשר (באורח פלאי כמעט) רכשה השכלה, עסקה גם בתיאור ובחקר החיים הללו, אלא שלקורא/ת אין בהם בהכרח עניין, ולא מעט מצאתי עצמי מהרהרת ב(אי) חשיבותם של הטקסטים הללו לסיפור כולו. כי, מה מועיל, למשל המידע:

… הזרמים העמוקים יותר, שחלקם ניזונים מזרם הגולף שדוחס יותר ממיליארד מ"ק בכל שנייה, יותר כוח מכל הנהרות היבשתיים בעולם גם יחד… (עמ' 211)

אפשר היה אולי לתאר זרמי ים חזקים במיוחד (כנדרש באותו מקום בספר), בלי להוסיף מידע שהוא אולי מעניין חלק מהאנשים, אבל לא חיוני לספר כלל.

ויש עוד כאלה?

אז למה המשכתי עד הסוף? למה לא הפסקתי בעמוד ששים ומשהו (שאז עברה בי המחשבה, בפעם הראשונה, שאולי כדאי להפסיק, אבל היה כבר מאוחר בלילה, מאוחר מדי להתחיל ספר חדש, ואולי בכל זאת)? כי הספר הזה, כאמור, כתוב לא רע, בהחלט קריא, ובעיקר – כי אלה לא ימים רגילים, וממילא הזמן המוקדש לספר לא עלה על שלושה ימים (בתוך שלל העיסוקים האחרים), אז לא נורא כל כך, זה לא לגמרי בזבוז זמן.

אפשר לקרוא, בעיקר כספר קל לגמרי, שלא מחייב שום מחשבה מעמיקה.