את שירה פנקס פגשתי פעם, באיזו הפגנה אחת שערכו ארגוני הנשים, והיו בה, בהפגנה הזו, בעיקר נשים, משום שכשיש הפגנה שעניינה משהו הקשור לנשים, מרבית המפגינים יהיו מפגינות דווקא, אם כי בשנים האחרונות חלקם של המפגינים עולה מעט. בכל אופן, נפגשנו באיזו הפגנה שהיה בה הרבה כעס, הפגנה מול בניין שאך זמן קצר לפני כן אשה אחת שגרה בו וגם עסקה בו בזנות, אבדה עצמה לדעת, כי לא ראתה מוצא מן המקום והעיסוק הזה שהיו קשים עליה, ואנחנו באנו להפגין שם,  כנגד הניצול הנוראי של נשים כמו האשה ההיא, שכינתה עצמה "ג'סיקה", וכנגד ניצול נשים בכלל.
ויצא שהתחלנו לדבר, כדרכן של נשים הנפגשות במקומות כאלה (כן, גם גברים מדברים בהפגנות, אני יודעת. אבל אני אשה!) ומעניין לעניין סיפרה לי שכתבה איזה ספר ואם ארצה לקבלו. ואמרתי שאשמח אבל הזהרתי אותה מראש  שאיני יודעת מתי אקרא אותו, משום שיש לי ספרים הרבה הממתינים לקריאה, וזמן יש לי קצת פחות.
ואמרה שלא חשוב, ושלחה לי את ספרה, יחד עם הקדשה נאה, והספר עבר להמתין על המדף, יחד עם עוד ספרים הממתינים על המדף, עד שאשה אחרת שאני מכירה, שיש לה טעם מצוין בספרים שאלה אותי אם קראתי, וכשהודיתי שלא האיצה בי לקרוא, ואכן קראתי ואף אהבתי מאד, וברור היה לי כי אם יצא ספר חדש של פנקס, כי אז בהחלט אקרא, אף אם עדיין ממתינים על המדף כל כך הרבה ספרים שטרם קראתים.

והספר הזה אכן יצא לאור. "ספר הנשים" שמו, ובו סיפוריהן של כל מיני נשים, צעירות יותר או פחות, נשים בעיקר משולי החברה, אלה שלא נשמע עליהן בדרך כלל, אלא אם כן יארע להן דבר נורא ואיום, וגם אז, לא תמיד נדע מהם שמותיהן, ואם נדע, מן הסתם נשכח.

ובאה שירה פנקס ונתנה להן שם,  וחיים, וסיפור חיים, ולכל אחת מהן ניתן רגע התהילה שלה, וכלל לא בטוח שאחריו ישקעו בתהומות הנשייה.

גיבורת הסיפור "מדונה" חוגגת את יום הולדתה החמישים ואחת. הולכת לאיזה בר באזור מפוקפק, אזור בו "גברים עמדו והשתינו עם הפנים אל הקיר ועם הגב אל הרחוב. גם על המדרכה…" (*) וגבר צעיר אחד שיושב לידה והיא רואה איזה ציור בטלפון הסלולארי שלו – המדונה של הדובדבנים של טיציאן, והם מדברים על אמנות, מן שיחה שבדרך כלל לא מנהלים במקום שכזה, ואחר כך הולכים לביתו, למרות שהוא צעיר כל כך, ובבוקר הוא "מעביר" אותה לאביו, משום שהוא סבור שהיא זונה, וזונות אפשר להעביר כך סתם מבן לאב.

נינה ב"בלאנש" רק זקוקה להסחת הדעת, הסחת דעת מהחיים עצמם.
"… לא מזמן הסתיים רומן ומאז הלילות מפחידים. מלאים בזיעת הלילה השחורה הנוטפת אל לובן סדינים. ריח של משהו לא מבושל נודף מהם משהו שמוגש קר. כף רגל ננעלת בכף רגל שנייה… נזכרת ומצומקת, עד שזה היה עניין של חיים ומבוות עבורה לצאת מהבית, ולנשום, לחפש זיעה אחרת, בהירה יותר, … חיה, כל כך חיה. " (*)
והיא יוצאת למועדונים האלה שבשולי העיירה, שאפשר לרקוד בהם ואולי לפגוש מישהו, ואולי להביא אותו הביתה.. יש ביניהם כאלה רגילים, וכאלה דחויים, וכאלה שהם חצי אלים. וכזה היא רוצה. אולי תצליח להחזיר את האהבה.

או ג'ודית, שאמה נטשה אותה והיא בבת עינו של אביה, סוחר האמנות מפריז. בתחילה הם חיים בחדרון, ולאט לאט עם ההצלחה, הם עוברים לדירה ולבית,  וכבר יש לו גלריה משלו, והיא בבת עינו. יודע לאתר תמונות שתיכף יהיה להן ביקוש, ומלמד אותה את המקצוע, ואף תולה בחדרה תמונה שערכה רב, שתהיה תלויה מעל מיטתה. אבל היא רעבה למשהו אחר, לאהבה אחרת, לאהבה של האם שנטשה אותה פעם ומאז לא חזרה.

לאלינור ואדל היה מקום מסתור שלהן בלבד, עד שגילו אותן שם, וגררו משם את אלינור ואחר כך אדל התחתנה ונולדו לה שלוש בנות, והחיים הפרידו ביניהן, ועכשיו, אדל שחולה ואולי תמות שולחת מכתב לאלינור, מבקשת לזכור, מבקשת את אהבתן מפעם.

ועוד נשים. ליסה וארנה-אסתר, ואיריס, ועוד ועוד, לכולן חיים שאולי יכולים היו להיות טובים יותר, ולכולן ניתן הרגע שלהן, להבליח לרגע בחיינו, לפני שנמשיך הלאה.

ועוד כמה אמירות שאספתי לי, לאורך הקריאה.

"… העבר חוזר כמו כלב פצוע. …(בתוך: "מדונה" *)

".. גוף מעֵבר לגיל החלומות, כבר לא צומח לגובה, מנסה רק להיות. ליהנות. לנשום ביחד. להרחיק אותה, את הבדידות. רק להציל את עצמו לרגע. …" (בתוך "החתולה" *)

כדאי.

(*) נקרא בדיגיטלי. אין מספרי עמודים