אהבה. זה כל הסיפור.

מיום שראה פלורנטינו אריסה את פרמינה דאסה התאהב בה, והיה שב ועובר על פני ביתה, או יושב בגן מול חלונה, עד ששמה לבה אליו. היא נערה צעירה והוא איש צעיר גם כן. והיה חולף על פניה עת צעדה ברחוב, עם דודתה כבת לוויתה, ופעם אזר עוז ופנה אליה, במכתב, ועברו ימים עד שהשיבה לו. והיו מעבירים ביניהם מכתבים, והתאהבו זו בזה וזה בזו, כפי שצעירים מתאהבים לעתים קרובות.

כשנפקחו עיני אביה, הרחיק אותה ממנו.

כששבה לכפרה היתה כבר אשה צעירה, והתפכחה מאהבתה זו.

אחר כך נישאה לרופא המכובד, ד"ר חובנאל אורבינו, שהעניק לה שם ובית ומעמד בקהילה המכובדת.

פלורנטינו אריסה נשאר לבדו. מעולם לא חדל לאהוב אותה. כל ימיו חיכה שימות עליה בעלה הרופא, והוא יחזור לחייה, והיא תחזור לחייו.

ועתה, בשלהי חייהם, הרופא אכן מת. מת בתאונה מגוחכת קמעא

כל מה שעשה פלורנטינו אריסה מן נישואיה של פרמינה דאסה היה מיוסד על התקווה לדבר הזה, אבל עכשיו שקרה הדבר לא הרגיש בהתפעמות הנצחון שצייר לו פעמים רבות כל כך… ותחת זאת הכתה בו האימה בכפתה – בדעה צלולה ראה והבין שלא עצמו יכלו הפעמונים לצלצל. …
…
פלורנטינו אריסה צייר לו בדמיונו את הרגע הזה עם פרטי פרטיו למן ימי עלומיו, מזמן שהתמסר כל כולו לאהבה הנועזת הזאת…. ויחל ליום הזה יותר משיחל אדם למשהו או למישהו בעולם הזה, בלי רגע של רפיון. .." (עמ' 292 – 293)

"אהבה בימי כולרה" נפתח במותו של הרופא, עת ניסה לרדוף אחר תוכי המחמד, וניסה לטפס על סולם משום שהתוכי נעמד על ענף העץ. אלא שהסולם לא היה יציב דיו והרופא, בן ה- 81, נפל ומת.

מכאן לוקח גרסיה מארס את הקוראת אל תולדות חייהם של פלורנטינו אריסה מזה ושל פרמינה דאסה מזה, בתיאורים ססגוניים של החיים על סיפה של המאה העשרים בכפרים הנידחים יותר או פחות של קולומביה. נישואיהם של פרמינה דאסה וד"ר חובנאל אורבינו, שהחלו בירח דבש ובידידות ואהבה, וידעו עליות ומורדות וחוזר חלילה במהלך נישואיהם, עד מותו הפתאומי.

וחייבו של פלורנטינו אריסה, שנשאר נאמן לאהבתו ומעולם לא נישא, אם כי לא הדיר עצמו ממיטותיהן של נשים לא מעטות.

ומדי פעם נפגשו, בכנסיה, או בקולנוע, או באירועים חגיגיים, החליפו דברי נימוסין.

והשנים עברו, ושניהם הוסיפו שנים, וגופיהם איבדו אט אט מגמישותם וחיוניותם.

..הגברים פורחים במין נעורים סתוויים, הם מוסיפים הדרת פנים בשערות השיבה הראשונות, הם נהיים שנונים ומפתים, ביחוד בעיני נשים צעירות, בזמן שנשיהם הקמלות אנוסות לאחוז בזרועם בחזקה כדי שלא למעוד על צלן שלהן. אבל לאחר שנים מעטות הבעלים מידרדרים פתאום במדרון התלול של זקנה מבישה של גוף ונפש, ונשיהם הן שחוזרות לאיתנן ומוליכות אותם בזרועם כמוליכות קבצן עיוור, …" (עמ' 272)

ועכשיו – הרופא מת. וסוף סוף יכול פלורנטינו אריסה להתייצב בפני אהובתו מני אז ולהצהיר על אהבתו לה, ולבקש את אהבתה שפעם היתה נתונה לו.

הספר הזה היה מונח על המדף לא מעט זמן, ויתכן כי אלמלא המגיפה השורה כיום בעולם כולו, לא הייתי לוקחת אותו לידי.
אבל הימים ימי מגיפה, וספרי מגיפה הופכים להיות רלוונטיים לגמרי. אלא שהכולרה בספר הזה כמעט אינה ניכרת, ונזכרת רק לעתים רחוקות.

אהבה, לעומת זאת, יש כאן בשפע. ותיאורים צבעוניים, ומסע על כנפי הדמיון והתודעה של מרקס.

ומשהו על התרגום – עבר זמנו. מעקשים על גבי מעקשים, שיש לצלוח (המהדורה שבידי הינה מ- 1989, ואיני יודעת אם בגרסה המחודשת, זו עם העטיפה החדשה יותר, יש גם עדכון לתרגום).
קשה לקרוא כך ספר, ולהנות הנאה שלמה.