האמת היא שקצת מדכא להתחיל את השנה עם ספר שאני נוטשת, ועוד בעמוד 240, מה שמוכיח, לפחות שניסיתי. באמת ניסיתי.

על הכריכה, במסגרת השבחים הרגילים, נאמר כי המבקרים התייחסו אליו, בין השאר, בתור "הגירסה המילניאלית לספר התיקונים של ג'ונתן פראנזן. ובכן, בהחלט חשבתי על פראנזן בזמן הקריאה, ולא מעט. אלא שפראנזן עושה את זה לאין ערוך יותר טוב. פראנזן מבריק בסיפורי האמריקנה שלו, בניתוח הקרביים של המשפחה הכל-אמריקנית, הלבנה, הפרברית. היכולת של פראנזן לרדת לנבכי נפשם של גיבוריו וגיבורותיו מפעימה ומענגת. רידקר נראה כמו חיקוי מגושם ליכולת הכתיבה של פראנזן, ואם יש לי את פראנזן, למה לי חיקויים?

ארתור אלטר קנה פעם בית מעט מעל יכולתו, אולי כי קיווה להשיג קביעות באוניברסיטה בה הוא מלמד, אולי כי הסתמך על ההכנסה הכפולה, שלו ושל אשתו, פרנסין.אלא שפרנסין מתה, מסרטן, ובעת שחלתה גילתה כי ארתור מבלה חלק מעיתותיו עם מי שתהפוך למחליפתה, לכשתלך לעולמה.

על כן היא משנה צוואתה, ומורישה את ההון הקטן שנצבר, כשהשקיעה בתבונה שנים קודם לכן, לשני ילדיה, שכבר בגרו ופרחו מן הקן.

ארתור הנמצא על סף פינוי מביתו משום שהוא מפגר בתשלומי המשכנתא, מזמין את בתו ובנו לסוף שבוע, לאחר שלא נפגשו עמו בשנתיים שלאחר מות אמם.

רידקר לוקח את הקורא/ת לסיפורי העבר של ארתור, פרנסין, וכן של מגי, הבת, ואית'ן, הבן, לאורך כל הספר, כדי להציג לקורא/ת את הרקע. ושוב, יש כאן איזה נסיון, בעיני, להידמות לפראנזן. נסיון מגושם ולא לגמרי מוצלח.

וחבל, כי ניכר כאן כשרון כתיבה, אבל כשרון אינו מספיק. צריך סיפור שהקוראת תרצה להמשיך לקרוא, וצריך לדעת לספר את הסיפור הזה.

רידקר לא הצליח. לפחות לא אתי.

כל כך שמחתי שסוף סוף הגיע ספר מעם-עובד, אחרי תקופה ארוכה שלא. ולכן אכזבתי רבה אף יותר.

אפשר לוותר.