“Never underestimate the power of a good book. (pp 233)

בערך ברבע הספר (כשקוראים בקינדל אפשר לדעת בדיוק איזה אחוז קראת עד עכשיו), תהיתי לאן עוד אפשר לקחת את הסיפור הזה, כי, ככל שהבנתי מגעת (או הגיעה עד אותו הרגע), בערך ברבע הספר הגיע כבר שיאו. אבל קוני ויליס (שאחרי הספר הזה החלטתי שראוי שאצטייד בכל כתביה שאינם עוד ברשותי) הגישה רק מתאבן.

כי החל מרבע הספר היא לוקחת את הקוראת למרחבים חדשים ונפלאים, עם התפתחויות מפתיעות בעלילה, עד הסוף המגיע בקרשנדו סוער ומשמח, ואם הקוראת ניחשה קטעים אלה או אחרים בעלילה, וצדקה, אגב, אין בכך כדי לפגוע בהנאת הקריאה.

ברידג'ט פלניגן, בריידי, היא אשה צעירה העובדת כמנהלת זוטרה בקומספאן, חברה קטנה המיצרת טלפונים סלולאריים. ובעולם הסלולאריים, כולם נושאים עיניים להכרזה הבאה של אפל, ומקווים להאפיל עליה עם איזה רכיב שבאפל לא חשבו עליו. משהו שיגביר את מכירות החברה ואת שמה בעולם.

בעולמנו המודרני, עידן ה- FOMO, שבו אף אחד ואף אחת לא רוצים להשאר מאחור, ולא להחזיק בידיהם את "המלה האחרונה", את המידע האחרון, עולם שבו כולם מוצפים, כל הזמן, בידיעות ובידיעות סותרות, מידע הנשאב מרשתות חברתיות לא פחות ואולי אף יותר מאשר מרשתות התקשורת הרשמיות וסוכנויות הידיעות. בעולם כזה, מוכרחים להיות מרושתים בכל המקומות הנכונים, כדי לדעת בדיוק מה קורה ואיפה את עומדת ביחס לעולם.

“Facebook, remember? Plus Instagram and Vine and Snapchat and iChat and youChat and weAllChat and FaceTime and Tumblr and Whisper. (pp. 129)

לבריידי יש בן זוג, טרנט וורת', קנאת כל הנשים (הצעירות, רווקות, נטולות בן זוג) בחברה. הוא מנהל בכיר בחברה ושותף סוד בפרוייקט החדש שלה, שלישיבות הנערכות בגין אותו פרוייקט אי אפשר להכניס טלפונים סלולאריים מחשש למעקב, גבוה, נאה למראה, לבוש במיטב האופנה, נוסע במכונית פורשה. שולח לה פרחים עם פתקי אהבה. חלומה של כל אם יהודייה.

אלא שבריידי באה ממשפחה אירית, והם, או חלקם, לפחות, מחבבים אותו פחות

באחד הימים מציע טרנט לבריידי, לא, לא נישואין, אלא שיעברו יחד ניתוח EED. ניתוח EED הוא איזה ניתוח מח הנעשה בין בני זוג אוהבים וקרובים, ואמור להגביר את התקשורת ביניהם.

"The EED increases your ability to connect emotionally with your partner.” (pp. 20)

EED created a neural pathway that made the partners more receptive to each other’s feelings.. (pp. 32)

ההצעה הזו משמחת מאד את בריידי, משום שהיא מעידה, לדעתה ולדעת הרכילאית הראשית בחברה וכל מיני נשים צעירות אחרות, על אהבה גדולה ומחוייבות גדולה, ומוסיפה עוד נדבך קטן לקנאה שחלק מהן רוחשות לה.

אבל יש מי שמסתייגים מן ההצעה הזו, הן בתוך משפחתה של בריידי, ובעיקר מהנדס מחשבים קצת מוזר, סי.בי. שוורץ שמו, כמו לא מעט מהנדסי מחשבים, העובד בעיקר במרתף החברה ומפתח שם כל מיני פיתוחים שיסייעו לחברה להפתיע בשוק הסלולאריים. סי.בי. מפציר בבריידי שלא לעבור את הניתוח, משום שגם ככה היא מוצפת במידע, ומשום שניתוח מח יכול להיות מסוכן, גם אם מבצע אותו הרופא הכי מפורסם בתחום, וכל מיני סלבריטיס עברו תחת ידו.

"Don’t you already have enough information bombarding you, what with emails and texting and Twitter and Snapchat and Instagram? (pp. 19)

ובכלל – מח של גברים זה לא משהו שאשה ממש רוצה להציץ לתוכו.

“You don’t want to know. Trust me. Especially what guys think. It’s like a cesspool in there. I mean, it’s even worse than the stuff they say on the internet, and you know how bad that is.”  (pp. 21)

אבל בריידי, מסוחררת מחיזוריו של טרנט, לא באמת מקשיבה. אילו היתה עוצרת לרגע לחשוב, אולי היתה מתלבטת, או מהרהרת באפשרויות הנוגעות לניתוח שכזה. אבל חייה של בריידי לא באמת מאפשרים לה לעצור רגע ולחשוב. בין העבודה, שיחות המסדרונות (למה ההנהלה מתכנסת בחשאיות?, מהו הפרויקט החדש?, האם צפויים קיצוצים בכח אדם בקרוב?), חיזוריו הנלהבים של טרנט, שלא באמת משאירים לה זמן לעצמה, ומשפחתה הקרובה, דודתה הלא צעירה, אונה, המעורבת בכל תו ותג של חייהן שלה ושל אחיותיה ובת אחותה הצעירה, שתי אחיותיה, זו המודאגת מהתנהגות בתה וזו הרווקה, המחפשת לה בן זוג. גם בזמן שהיא נמצאת לבדה, תמיד יגיעו הטלפונים או המסרונים הדורשים את הענותה הדחופה, ובאמת – איך אפשר ככה לנוח רגע, להרגע, לחשוב?

לחשוב, למשל, האם היא באמת רוצה לדעת מה חושב בן זוגה בכל עת. אולי זה מידע שלא תמיד כדאי לדעת.

“Our whole evolutionary history has been about trying to stop information from getting communicated— camouflage, protective coloration, that ink that squids squirt, encrypted passwords, corporate secrets, lying. Especially lying. If people really wanted to communicate, they’d tell the truth, but they don’t.”

…

 “And you know who people lie to the most? Themselves. They’re absolute masters of self- deception. (pp. 22)

הספר מוגדר כספר מדע בדיוני, כמו רוב ספריה של קוני ויליס; ויליס זכתה בלא מעט פרסים, כולם בתחום המדע הבדיוני והפנטזיה, והיא לגמרי ראויה להם. מן הצד השני, הגדרתה כסופרת מדע בדיוני ופנטזיה מרחיקה ממנה לא מעט קוראות וקוראים שהסוגה אינה קורצת להם. הגדרת הספר הזה (כמו לא מעט ספרים אחרים שלה, אבל זה נושא לדיון אחר) כמדע בדיוני חוטאת למהות שלו וממעיטה באיכויותיו הנוספות. ויליס, כמו בספר אחר שלה – המשכוכית (Bellwether)  עוסקת בעיקר בביקורת חברתית על תחלואי העולם המודרני, ועוד יותר מכך, מעשירה את הקוראת בידע רב בספרות, במסורות איריות, בהתפתחויות טכנולוגיות, במחקרים שנעשו בעבר בנושאי תקשורת על-חושית (חלק מאלה הכרתי, משום שבהיותי בת-עשרה-תולעת-ספרים קראתי גם ספרים בנושא הזה, כך שלא מעט מן הנושאים שהועלו כאן, הכרתי בעבר), ועוד ועוד.

אם פעם כדי לדבר בטלפון היינו צריכות להיות ליד המכשיר שעמד בפינה מיוחסת בבית, אם פעם כדי לעבוד היינו צריכות להיות ממש במקום העבודה, אם כדי לשמוע בדיחה היינו צריכות להיות באיזה מופע, או לצפות בטלוויזיה, או לשבת עם חברים שאחד מהם בדחן, הרי היום אנחנו מוצפות ומוצפים כל הזמן, בכל יום ובכל שעה, במידע, בדיחות, סרטונים, מסרים, הודעות, ענייני עבודה. ולפעמים כל מה שאנחנו רוצות הוא להיות קצת בשקט עם עצמנו.

 “Commspan promises the same thing— more communication. But that isn’t what people want. They’ve got way too much already— laptops, smartphones, tablets, social media. They’ve got connectivity coming out their ears. There’s such a thing as being too connected, you know, especially when it comes to relationships. Relationships need less communication, not more.” (pp. 21)

או, מידע נהדר על כוכבת הקולנוע הדי לאמאר, שפחות מפורסמת בהמצאות הטכנולוגיות שלה:

 “Hedy Lamarr,” C.B. said, tapping the photo with his knuckle. “Big Hollywood star during World War Two. She spent her spare time between making movies trying to come up with a frequency- hopping device to hide our radio signals from the Germans so they couldn’t find our torpedoes.” (pp. 23)

ובחזרה לספר; כפי שניתן לשער, בריידי לא באמת הקדישה מחשבה למשמעות של הניתוח שהוצע לה. אם משום קוצר זמן, אם משום שכלא מעט נשים צעירות ומסוחררות מאהבה, נטתה לקבל כל מה שהציע בן זוגה. גם העובדה שלפתע פתאום נמצא מועד מוקדם במיוחד לניתוח, לא באמת הותיר לה זמן לבדוק ולהחליט החלטה מושכלת. בנוסף לכך, היא מתבקשת לשמור את כל הניתוח הזה בסוד, כך שכל הפניות מבנות משפחתה, נענות בתשובות מתחמקות.

אז היא יוצאת לבית החולים. בנפרד מטרנט, שבדיוק היה צריך להכנס לאיזו ישיבה חשובה, וממילא התור שלו לניתוח נקבע מיד אחריה, כך שיכול היה להגיע מעט מאוחר יותר. כשהיא מתעוררת בלילה, לאחר הניתוח, מטושטשת מעט, כמו כולנו, אחרי הרדמה של ניתוח, נרגשת, כי יחסיה עם אהובה על סף עליית מדרגה, היא פונה אליו, בראשה, כתרגול ראשוני, משום שכך נאמר לה שעליה לעשות, "לאמן" את התקשורת ביניהם, "אתה שם?".

והיא מקבלת תשובה. בקול ברור, ממש כאילו הוא נמצא לידה בחדר, למרות שהיא לגמרי לבדה. והתשובה שהיא מקבלת מבלבלת, בלתי צפויה,מפחידה מעט ובעיקר – תשנה את חייה לתמיד.

ומכאן, לטובת מי שטרם קראו את הספר, לא אוכל להמשיך, משום שכל מה שאכתוב כאן יקלקל את הנאת הקריאה, ההפתעות, הגילוי, הסיפור. ואני מאד משתדלת להימנע מלקלקל את הנאת הקריאה לאחרות ואחרים.

אוסיף רק כמה משפטים שצדו את עיני בזמן הקריאה, והם נכונים תמיד, גם מחוץ לספר:

“…why does every sentence beginning ‘We need to talk’ end in disaster? (pp. 22)

 “Everyone knows ‘complicating factors’ is code for ‘unmitigated disaster.’ ” (pp. 439)

הספר הבא שלי לא יהיה משל קוני ויליס, אולי משום שגיליתי אצלי סימני התמכרות קלה, וכמו כל מכורה, אצטרך להגביר את המינון שוב ושוב.

אבל עוד אשוב אליה, ובהקדם. כל ספריה, עד כה, הנעימו לי שעות רבות, הצחיקו אותי, הדמיעו לעתים, שמחו אותי בכל עת, העשירו את עולמי והעבירו אותי שעות רבות של עונג.

הספר הזה לא תורגם, וככל הנראה לא יתורגם, וחבל. ואף-על-פי-כן, חבל מאד יהיה להחמיץ את התענוג הזה.

מומלץ מאד.