אלטסו, שכולם קוראים לה אלי,  היא נערה בת שבע עשרה, כמעט בוגרת, בדרך לקולג', נערה אמריקנית רגילה, אמריקנית-ילידה, יש לומר, משום שהיא בת לאחד משבטי האינדיאנים (כפי הם קרויים אצלנו), אלה שפעם היו התושבים הכמעט יחידים של מה שהפך לימים ארצות הברית של אמריקה, והילידים נדחקו בעיקר לשמורות.

רגילה, אמרתי, אבל לא לגמרי; ארצות הברית של אמריקה שבספר היא מקום קצת שונה מזה המוכר לנו, יש לה מימד נוסף, מיסטי, ולכן יש בה אנשים שונים בעלי יכולות נוספות על היכולות האנושיות, ויכולות אלה מוכרות על ידי הכל, האנשים והחוק.

כך למשל, עדויות של מיסטיקנים מתקבלות כעדות לכל דבר, במקרה שיש צורך בעדות, יש אנשים שיש להם כוחות לברוא אור, יש כאלה היכולים לעבור ממקום למקום מבלי להזדקק למכוניות או מטוסים או רכבות, אלא להתייצב במעגל מסוים במקום מסוים, מעגל שיש לו מידות מדוייקות, ולעבור למעגל אחר, שיש לו אותן מידות מדוייקות בדיוק, במדינה אחרת.

יש בה, בארצות הברית של אמריקה, ערפדים, והם ידועים לכולם, אם כי יש להם מועדונים מיוחדים משלהם, בהם מוגש המשקה החביב עליהם.

The United States tracked cursed individuals through Vampiric Citizen Centers. The VCCs provided yearly checkups to monitor curse progression. Once deleterious side effects crossed a “safe” threshold, the cursed were moved to a sanatorium until death. (pp. 32)

יש מיסטיקנים היכולים להכנס לטראנס, ולהגיע לגילויים שאין להם ראיות מוחשיות.

ויש מי שמסוגל לתקשר עם המתים, עם כל המתים, בכל הדורות ובכל השנים ובכל העידנים.

אלי, הקרויה על שם סבתא רבתא מדרגה שש שלה, ניחנה ביכולת הזו, להעיר את המתים.

אבל לא בני אדם. בני אדם מתים אסור להעיר. אסור באיסור חמור. המתים המתעוררים לחיים, אינם מתעוררים באמת, אינם שבים באמת לעולם החומרי הקיים, אלא מתקיים ייצוג שלהם, ומשום שאסור להעיר בני אדם, הרי שהמתים איתם נוצר הקשר הם בעלי חיים. לא רק כאלה מן העת האחרונה; לאלי, למשל, היתה סבתא או סבתא רבתא, שהעירה ואילפה ממותה.

כן, לא די להעיר אותם, אלא יש לאלף אותם במידה מסויימת, אחרת אין לדעת איך ינהגו.

לאלי יש כלב, קירבי. פעם הוא היה כלב המחמד שלה, עד שמת, בשיבה טובה. עכשיו הוא כלב המחמד שלה, דרך הייצוג שלו. הוא יודע להגן עליה במידה מסויימת, הוא יודע להתייצב כשהוא נקרא, לעתים רק כהבלחה של משהו מבריק, לעתים כייצוג כמעט מוחשי ובהחלט נראה לעין, ותפקיד מאד חשוב יש לו – להתריע על צרות ואסונות המתרגשים ובאים.

כי ארצות הברית אינה מקום בטוח לגמרי; יש בה בעלי כוחות שהם חורשי רוע.

ולילה אחד חלמה אלי את בן דודה, שחי בעיר אחרת. בן הדוד – טרבור שמו – התייצב בחלומה של זו שיש לה גישה לעולם המתים, כדי להודיע לה שהוא מת, טרם זמנו, באיזו התקלות אלימה, והאיש שהרג אותו היה ד"ר אייב אלרטון מן העיירה ווילובי. ועוד ביקש ממנה להגן על משפחתו, אשתו ובנו הקטן.

כדי לתקף את ההודעה, התעורר גם קירבי, והתייצב מול אלי, כדי שתבין שלא היה זה רק חלום, אלא המציאות עצמה.

מכאן יתגלגל הסיפור. אלי תצא, יחד עם אמה, שאף היא יודעת לתקשר עם עולם המתים, לעיירה ווילובי, להשתתף בטקס ההלוויה ולסייע במציאת הוכחות לאשמתו של ד"ר אלרטון. האמנם הוא אשם? האם לא היה זה רק חלום?

וצריך לעמוד מול תחנוניה של האלמנה להחזיר את בעלה האהוב לחיים.

צריך להבין איך מת טרבור, האם אכן נרצח, האם מת במקום בו נתגלתה גופתו?

ובכלל, מה עומד מאחורי העיירה ווילובי, החוגגת מאתיים שנים להיווסדה, עיירה שכמעט אין כל תיעוד לגביה, ורק ביקור בתערוכה לרגל היובל המדובר, מאפשר חקירה אמיתית.

מלבד סיפור הפנטסיה, יש לא מעט התייחסות למקומם של האמריקאים הילידים, האינדיאנים, לאדמות שנגזלו מהם, לחיים שנגזלו מהם, למעמדם בחברה.

“How many generations will there be, after us?” he asked. “Selfish men have salted the earth.” The mesquite tree blackened, its leaves crumbling like ash. “Our children,” Trevor continued, “cannot be sustained by cruelty and poison. Each generation will wither until there is nobody left.” (pp. 254)

הספר הזה, הרפתקאה פנטסטית לבני הנעורים, שאפשר רק להתענג עליה בכל גיל.

מומלץ לכל מי שתמיד תהיה נערה, קצת, לפעמים, וגם לכל השאר.