עם פרוס השנה החדשה למניינינו, עברתי על כל ביקורות הספרים שקראתי במהלך השנה הזו, תשפ"א, וכפי שנהגתי בשנים הקודמות, בחרתי את עשרת הספרים, ספרי מקור בלבד, שאהבתי השנה.

השלמתי, למשל, את כל כתבי ישי שריד, כשהגעתי, סוף סוף אל ספרו הראשון שפורסם מחדש, וגם את כל כתבי דרור משעני. גם את הפרוזה של איריס אליה-כהן השלמתי (חסר לי עוד ספר שירים אחד) והוספתי עוד (ועוד) מספריה של טל ניצן.

היו ספרי ביכורים מצוינים, וספרים אחרים שחיכיתי  לא מעט זמן לצאת "הספר הבא" של אותה סופרת או אותו סופר, התוודעתי מחדש למיה ערד.

ועדיין – מיעטתי, באופן יחסי, בקריאת ספרי מקור, כרבע מכלל הספרים; האם זה היחס המספרי גם בהוצאות הספרים? ואולי, פשוט, כי אין מספיק לקינדל?

המספר – עשרה ספרים בלבד – הוא מספר שרירותי, וכמו תמיד נותרו מספר ספרים נפלאים בהחלט מחוץ לרשימה; ואין בכך דבר כדי להצביע על טיבם.

ואלה הם, ספרי המקור שאהבתי במיוחד בשנת תשפ"א:

מה שאבד בזמן-ביוגרפיה של ידידות – נורית גרץ

את הספר פתחתי בחשש גם משום שאני ממעטת בקריאת ביוגרפיות; ולמרות חששותי הספר הזה היה מרתק ויפהפה, ולא הניח לי, עד שלא סיימתי קריאתו. וכדאי לכל אוהביו ואוהבותיו לקראו, וגם לאלה שאינם מכירים אותו, או לא מכירות אותו מספיק.

מכתוב – איריס אליה-כהן

אל הספר הראשון של איריס אליה-כהן הגעתי דווקא אחרון (בינתיים. צפויים לנו עוד ספרים, ואם לשפוט על פי אלה שכבר קראתי, הרי שיש בהחלט למה לצפות), ובכך השלמתי קריאת כל ספרי הפרוזה למבוגרים שכתבה.

ויכולתי רק להצטער שלא קראתיו ממש כשיצא לאור.

קנאת סופרות – מאיה ערד

הספר עוסק, מטבע הדברים בספרות, ויש בו לא מעט התיחסות לצורה, לטכניקה של הכתיבה. הספר הכתוב ברובו בגוף ראשון הגיבורה – הסופרת אביגיל שלו – מתערב בו מדי פעם קולה של המספרת הכותבת את הספר, המדברת על אביגיל בגוף שלישי, לרוב בשורות ספורות, או בפסקה.

איך לאהוב את בתך – הלה בלום

אשה אחת נמצאת בעיר זרה, בארץ זרה. מציצה לחלון בית אחת, רואה בו את בתה, בן זוגה של הבת ושתי ילדות, נכדותיה של האשה.

ספר שחדר לעמקי נשמתי, ונשאר שם, לתמיד.

גבר נכנס בפרדס – אשכול נבו

כשאני מתחילה לקרוא בספר של אשכול נבו, אני מרגישה קצת בבית. הסיפור הוא מכאן ועכשיו, את הדמויות, או דומות להן פגשתי כבר בימי חלדי, השפה היא עכשווית לגמרי, אפילו המוזיקה והאזכורים האגביים של שורה משיר דוברים את שפת האם שלי.

המטבח האחורי – רומית סמסון

סמסון מפליאה בתיאורים קולחים ומרתקים של העיר הקטנה בה כולם מכירים את כולם, וכל דמות בה זוכה לפירוט מאין באה, מיהם בני משפחתה, ואיך הפכה למה שהפכה, ולמרות שקראתי לא מעט ספרים של הכאן והעכשיו, ולמרות שהדמויות מוכרות לי לא מעט, מן החיים, או מן העיתונות, ולמרות שיכולתי, כמעט, לתת שם לעיר הקטנה השוכנת לחופו של ים, למרות כל אלה היתה הקריאה בספר הזה מלבבת ונעימה ומרתקת, ושמחתי בו בכל רגע בו קראתיו.

את כל הילדים בעולם – טל ניצן

איש פוגש אשה בחדר מדרגות. היא חדשה בבניין, הוא כבר דייר ותיק. הסביבה מוכרת, הריחות, הקולות, העיר ושאונה.

איש פוגש אשה בחדר המדרגות.

וכל הספר הוא על החיים עצמם.

ועוד לא דברתי על השפה, השפה שהופכת את הספר הזה לכמעט שירה, שירה בפרוזה.

החיים עצמם, ואיך החיים של האחד משתלבים בחיים של האחרת ושל האחרת, ושל עוד אחרת, ושל אחר.

עיניים אדומות – מגי אוצרי

ספר מגפה, עוד ספר מגפה, משלנו, מקומית, אלא שהמגפה של אוצרי הינה האכזרית וחסרת התקווה ביותר, מכל אלה שנפגשתי עמן בתקופה הזו, דומה אולי למוות השחור באירופה של המאה ה- 14. מגפה שאין בה תקווה ורק אימה מלווה אותה.

פנטזיה בארבע ידיים – אילנה סטרלין

את הספר הזה לא יכולתי להניח מן היד עד תומו. הספר הזה עוסק בסודות, סודות הנובעים מאמהות, מתוך המשפחה, סודות שיכולים לערער הכל, משום שאי אפשר באמת לשמור סודות לתמיד, ובכל פעם ששמץ מן הסוד מתגלה, נסדק עוד משהו ביציבות המשפחתית.

כל העומרים שהיו לה –  אורנה ורכובסקי

כשמישהו או מישהי נוטל את חייו בידיו, הרי שעל הצער והכאב על האובדן מתווספים רגשי האשמה והבושה; איך לא ראינו? איך לא ידענו? ואולי יכולנו לנהוג כך או אחרת, לומר דבר מה, להחריש, לחבק, לתת כתף? ואיך לא שמנו לב?