כשהדמות הראשית (או אחת הדמויות הראשיות) בספר נכתבת בגוף ראשון, נוטה הקורא/ת לאמץ את נקודת מבטה של אותה דמות, להזדהות עימה, במידה זו או אחרת, לעתים אפילו בניגוד לשכל הישר ולאמונה הפנימית של אותה הקוראת. כך, למשל, מצאה עצמה כותבת שורות אלה נלחמת בעצמה שוב ושוב ומזכירה לעצמה כי הומברט הומברט הוא אחד הנבלים הגדולים ביותר, ואדם כמוהו ראוי לסקילה / שריפה ושאר מיתות בי-דין, אבל כתוב היה כל כך יפה.

בספרו זה החדש של אספריל אין סכנה שהקוראת תזדהה עם הדמות הנכתבת בגוף ראשון; גם לא עם מרבית הדמויות הנכתבות בגוף שלישי, למעט אחת (תיכף אשוב אליה). כולן מאוסות במידה זו או אחרת, למרות שלכל אחד ואחד מן הגיבורים יש סיפור חיים נוגע ללב, הרי שהתוצאה הסופית היא אנשים שלא הייתי רוצה למנות בין חברי, או מכרי, ואין לי כל הערכה לפעלם או למעשיהם.

וזה מחייב כשרון כתיבה מצוין, כך להרחיק בין הקוראת לגיבורי הספר. כשרון כתיבה כזה יש לו לאספריל, כפי שכבר נתקלתי בעבר, בספרו  "השופט".

גיבורו הראשי של הספר, זה שחייו נכתבים בגוף ראשון, הוא ויקטור זאב, עורך הדין ויקטור זאב. יתום מאביו שנהרג בצבא, בן לאמו שמעולם לא התגברה על הצער, אח בכור לאורי, מחזאי כושל, שנשען כלכלית על אחיו המצליח, גם בגיל שזה לגמרי מביש להישען כך על קצבה קבועה.

ויקטור, כאמור, עורך דין, שפרנסתו בידו, ואף השכיל לעשות ממון רב ממשלח ידו, עורך דין לענייני משפחה, מן היקרים שבהם, שהוא אמנם בקיא למדי בכל מיני עניינים של החוק, ובעיקר אלה המנווטים את פרשנותו, ואיכשהו, למרות סיפור תולדותיו מכמיר הלב, למרות שנכתב בגוף ראשון, הריהו לגמרי בלתי חביב עלי.

גיבור אחר הוא מנחם שוורץ, רווק מזדקן שמעולם לא ניהל מערכת יחסים מסודרת,  רוקח שפרש  מעיסוקו, ומתפרנס מתמלוגים מבית המרקחת הנושא את שמו, ומהשכרת שתי דירות בבניין השייך לו, בניין בו הוא מתגורר בעצמו. מנחם זה חסר כל כישורים חברתיים בתחום החיזור. כל זמן שהוריו חיו, הרי שהשתדל מאד להיות בן טוב, ועתה משמתו, ומשחדל לעבוד, מצא עצמו בעיקר לבד ובודד, בדירתו המשופצת ברחוב אלנבי בתל אביב, ואין הוא מוצא לעצמו כל עיסוק, מעבר לנדודים בין בתי קפה, שיטוט ברחבי האינטרנט, והצצה, באמצעות מצלמות נסתרות, אל השוכרים המזדמנים, תיירים לזמן קצר, בדירות שמתחת לדירתו.

הגיבורה השלישית היא הגר, אשתו של ויקטור, אם בתו היחידה. צעירה ממנו ביותר מעשור, אשה צעירה שכל ילדותה עברה עליה בידיעה שהיא לא ראויה, ולא רצויה במיוחד, את אביה לא הכירה ואמה טרחה להשמיצו בכל דרך, כולל דרכים המקטינות עוד ועוד את בתה.

הגר היא הדמות היחידה שיכולתי לאהוד בספר הזה. הגר, שכל ילדותה שמעה כי אביה מעולם לא רצה בה, שמעה יום אחד סיפור אחר –

כמה ימים אחרי שחגגה את יום הולדת השמונה עשר, בסוף שנתה האחרונה בתיכון, שמעה סיפור אחר. זה קרה כשיצאה מבית הספר. היה אז יום חורפי וליד השער עמד גבר מבוגר… הוא הציג את עצמו כעורך דין… היא הביטה בו בחשדנות ושאלה על מה הוא רוצה לדבר.
'על אבא שלך'" (עמ' 125)

אולי משום כך, אחרי שנים, בחרה לה לאיש אדם שנראה לה שהחיים איתו יהיו בטוחים.

…היום היא כבר מבינה שמעולם לא הייתה מאוהבת בו באמת, ודאי לא עד מעל הראש… והנה, דווקא משום שרעיון הנטישה לא הבהיל אותה כל כך, יכלה להינשא לו." (עמ' 139)

ועוד אהבתי בה, בהגר, את יכולתה לראות מעבר למקום העבודה הנוצץ שבו עבדה, חברת ייעוץ אסטרטגי נחשבת ויקרה –

בתקופה ההיא הרגישה מיוחדת, בת לקבוצה של צעירים מוכשרים שנבחרים בפינצטה… ועדיין לא הבינה שהכול הוא חלק מההצגה. רק אחרי שהתחילה לעבוד שם הבינה שכוחה של חברת היעוץ האסטרטגי, שגובה תעריפי עתק מתאגידים על כל מיני דוחות שערכם מוטל בספק, הוא לא מה שהחברה עושה, אלא בתדמית שהצליחה ליצור לעצמה לאורך שנים, ושמרגע שהתדמית קיימת, לקוחות ישלמו כסף רב כדי להרגיש שניתן להם הטוב ביותר." (עמ' 178)

(למותר לציין שנתקלתי בחברות שכאלה בעבר).

הגר עזבה את חברת הייעוץ הזו, הועזבה, למען האמת, ולא לגמרי הצטערה. אולי משום שמצאה לעצמה, יצרה לעצמה דמות חדשה, כעיתונאית חוקרת.

עד שנפלה גם היא אל תוך הפסאדה של התדמית והכח. ואז כבר נהייתה פחות חביבה עלי.

…היו דברים חשובים יותר, ובראשם הכבוד. התגובות הרבות שקיבלה אחרי כל תחקיר גרמו לה להרגיש חשובה, ובינה לבין עצמה התחילה להאמין שאינה רק עיתונאית החושפת הונאות ושקרים, אלא גם מי שמעמקיה עד לשורשיהן של תופעות חברתיות – תאוות בצע, שאיפה לעוצמה, יחסי כוח – המצמיחות את המורסות שמזהמות את החברה האנושית." (עמ' 191)

וישנו הסיום. לא, לא הסיום שציפיתי לו, וגם בזה גדולתו של הספר, ואפילו, ממש ממש בסוף יכולתי קצת יותר לחבב את גיבוריו, או, לכל הפחות, לתעב אותם קצת פחות.

הספר הזה של אספריל, מורכב מסיפורי חייהם של גיבוריו, איך הם נשזרים זה בזה (לעיני הקוראת. פחות לעיניהם), והוא כתוב, כאמור, נפלא. קשה להניחו מן היד, מהחל עד כלה, ולמרות שגיבוריו כה בלתי אהודים, הרי שהקריאה בספר משמחת לגמרי.

עוד אהבתי את יכולתו של אספריל להביט על עצמו  במבט  ציני ומפוכח, ולגרום לי להתווכח עימו, בעיני רוחי.

…התברר לי שבחר לתת לי דווקא ספר של גרפומן ישראלי ששם משפחתו נשמע כמו תרופה.. אמנם אני לא קורא רומנים אלא אם כן אוכל לצטט מהם בבית המשפט, אבל מאחר ששם הספר רמז שבמרכזו שופט, החלטתי לעלעל בו בביקורי הבא בשירותים, וכבר במשפט הראשון – 'כה נורא הוא השקר שבשתיקה, כה נתעב הוא הסוד' – הבנתי שיש לי עסק עם צדקן. קראתי עוד כמה עמודים וטרקתי את הספר במורת רוח. חשבתי שמי שכתב את המילים האלה, גם אם השתמש בדמות ספרותית כדי להתבטא דרכה, לא מבין שהסוד הוא מוסד חשוב ומועיל לא רק לחיי החברה והמשפחה, אלא גם לנפש." (עמ' 229 – 230).

ובכן, מר אספריל היקר, הספר הזה שרימזת עליו דווקא חביב היה עלי ביותר, עם קריאתו.

כדאי מאד לקרוא את הספר הזה, ורק כדאי לפנות לו זמן, כי אחרת החיים מאד יפריעו לקריאה.