דו"ח נטישה.

במשך שמונה שנים ניהלתי את פורום הספרים באתר YNET, עד שעלה הכורת על הפורומים וסגר אותם לצמיתות. במשך השנים הללו התנהלו דיונים ערים בענייני ספרים ומה שקשור אליהם. אחד מדיוני המשנה היה – האם אפשר להפסיק ספר לפני סופו, או – מתי מותר להכריז על כך שהספר בלתי קריא, על ידי הקורא/ת ועל כל מופסקת קריאתו לאלתר.

באחד הימים הגיע אלי, במסגרת מועדון "הקוראים המשפיעים", ספר לבן שקראתי עד תומו, ואז הודעתי כי אין יותר ספרים שאסור להפסיק באמצע. מותר ורצוי להפסיק לקרוא ספר שמבזבז לי, או לכל קורא/ת אחר/ת את הזמן.

הגדלתי עשות ואף הנפקתי אישור שכזה, גנרי, ובו ניתן היה למלא את שם הקורא/ת ושם הספר, ואף הוספתי תמונה של אלת הקשת בענן מן המיתולוגיה היוונית, הלא היא איריס.

מהן, אם כן, הסיבות שבגללן מותר (לי) להפסיק לקרוא ספר – אין בספר עלילה ראויה לשמה, או, הוא כתוב גרוע, או, הספר משעמם, ומן הסתם יש עוד סיבות.

הספר הזה עונה על כל אלה ועוד. יש לו פוטנציאל עלילתי, ותחת עטה או מקלדתה של סופרת מוכשרת היה יכול להפוך לפנינה מענגת, אלא שטסה דר ניחנה אולי בכשרון המצאה מופלא, עד כדי הנחת יסודות לעלילה משמחת, בה נערה צעירה מבית טוב, בתו של כומר (מי אמרה "ג'יין אוסטן"?), במאה ה- 19, דומתני, מוצאת עצמה נטולת פרנסה ובית, ונאלצת לפרנס את עצמה במשרת תופרת, ובצירוף מקרים בלתי אפשרי נישאת לדוכס שננטש על ידי ארוסתו, משום שנפגע בשריפה ומחצית פניו הושחתה (מי אמרה "רוצ'סטר"?),  בהסדר נישואין, כדי להוליד לו יורש, ובתמורה תקבל בית וכסף למחייתה.

אז כן, יש כאן את כל הבסיס לרומן מן הסוג שגורם לעונג והנאה מסויימים, אבל כדי לכתוב את הסיפור צריך גם כשרון כתיבה, ואת זה אין, לצערי לטסה דר.

ולכן, בהגיעי לפרק 15 (44% מן הספר, על פי הקינדל) החלטתי שלא להקדיש לו עוד זמן, ולא לבדוק מדוע נאלצה לעזוב את ביתה (ודאי היה לא איזה קשר לא ראוי עם איזה גבר), מה יעלה בגורלה של חברתה ההרה ללא בעל, וכמובן – איך בדיוק ירשו לעצמם השניים להודות באהבתם זה לזו.

כי זה לא מעניין.

אפשר לוותר

וכך נראה האישור שלא לסיים ספר: