בין כל הרומנים ההיסטוריים התופסים מקום נרחב על מדפי הספרים, לאסף ענברי, כך נדמה לי, יש סוגה (או תת-סוגה) משלו. הספרים שלו נקראים כרומנים מרתקים למדי, אולם מכילים פירוט היסטורי מדוקדק, ואני חושבת שאף מדויק.

השפה ה"רזה" הכמו עיתונאית שהוא משתמש בה מסתירה תחתיה רבדים ורבדי-רבדים של רגשות שוצפים ונימי נפש של גיבוריו.

יש הרואים (מי אמרה: דן מירון?) מעין חילול הקודש בכתיבה שכזו על ענקים שכאלה, ויש מי שרואה בכתיבה הזו – כתיבה מאירת עיניים ומאירה פינות בהיסטוריה המקומית, הכמעט-פרטית; פינות שלעתים סתם לא היו חשובות מספיק כדי להאירן (כי שעות לימוד ההיסטוריה היו מצומצמות כבר אז), או אפילו מושתקות, כי לכו ספרו לילדיכם למה יש "עין חרוד איחוד" ו"עין חרוד מאוחד", ולמה יש תנועות קיבוציות נפרדות כל כך, מה גם שאחרי שנים התאחדו כולן תחת גג אחד, הנהגה אחת, ורק המקהלות נשארו עדיין בין התנועות.

ככלל – היסטוריונים יכולים להנות עד מאד מחוכמת הבדיעבד. בדיעבד הגוש הסובייטי נפל, בדיעבד התגלו כל, או רוב מעלליו של סטלין, בתוך ברית המועצות, ואי אפשר עוד לתלות עיניים מעריצות בתמונתו, שממילא הוסרה כבר מן הקיר.

בדיעבד המשענת הסובייטית התבררה כמשענת קנה רצוץ, וההסתמכות על האמריקאים הוכיחה עצמה, אבל פעם, פעם היה משקל לדעות שדגלו בקומוניזם (שהכי הצליח, בינינו, בקיבוצים בישראל ולא במולדת הרוסית), ובסוציאליזם, היה משקל לניואנסים, היתה חשיבות לדרך בה נאמרו דברים, היו אורטורים גדולים גם במה שהיום נחשב לשוליים של מה שנותר מן השמאל.

שלושה מנהיגים גדולים, שלושתם מן השמאל ה"קשוח" של פעם, מאיר יערי, יצחק טבנקין ומשה סנה. שלושתם הובילו, כל אחד בדרכו, את התנועה, ואחר פיצלוה, כל אחד בדרכו, לתנועה אחרת. המאבקים המשותפים והמאבקים ביניהם, וכן, גם מה שבמקומות אחרים נקרא "רכילות", הדברים הקטנים המאירים את האנשים האלה גם כבני אדם, בני תמותה, עם אהבות ושנאות, מחשבות, הנאות.

וגם ביקורת, הרבה ביקורת, לא באמת מוסווית, אבל שאינה נאמרת בפה מלא ובגלוי לגמרי, אבל אפשר לקראה בין השורות.

עוד בשנות נעורי, שעברו עלי באחד הקיבוצים, יכולתי להבחין כי תנועות השמאל והאנשים בהן, תמיד ידקדקו בכל עניין ובכל מהלך, וכמו יהודי טוב שיש לו תמיד שני בתי כנסת, זה שהוא מתפלל בו וזה שכף רגלו לעולם לא תדרוך בו, כך שמאלני טוב לעולם ימצא משהו לערער עליו בהתנהגות או במעשים או בדברים של מנהיגיו. וזה נכון עד היום.
מסתבר שזה היה נכון תמיד.

הספר הזה נקרא בחיוך ובכעס לסירוגין; כמה עוצמה וכח באנשים האלה, כמה בזבוז של וויכוחים על קוצו של יוד. ואף-על-פי-כן, אי אפשר להפסיק לקראו. ממש אי אפשר.

לכל מי שגדלו בקיבוצים, לכל מי שרוצות ורוצים להכיר את שורשי התנועות והפוליטיקה, מצד שמאל. לכל מי שרוצה להעמיק קצת את הידע וההיכרות עם העבר הלא מאד רחוק.

וכמה מובאות שצדו את עיני במהלך הקריאה:

לנוכח הסכנה הזאת, טבנקין לא יכול להישאר עוד במרפסת של אווה בעין חרוד. הוא חזר לחיים הפוליטיים, נאם כל יום במקום אחר וקרא לגיוס כללי. "נילחם בהם כולנו", הוא אמר במזכירוּת הקיבוץ המאוחד, ולמחרת – במזכירוּת מפא".  "איזו ברירה יש לנו? כשהגרמנים יגיעו, הם יעשו לנו הנחות? למה? כי יצרנו פה עַם יהודי חדש, של חקלאים? אתם חושבים שיש הבדל, מבחינתם, בין היהודים של בּוֹבְּרוּיסְק ליהודים של עין חרוד? ההבדל היחיד הוא שאנחנו נילחם"  .
בן-גוריון חלק עליו בתוקף. "אנחנו נילחם בהיטלר? ההִיפֶּר-ציונות הזאת, שאומרת: לא נזוז מפה, נילחם עד הסוף המר' – זו לא ציונות, זו אווילות".   (פרק ד')

הבשורה שבן-גוריון הביא איתו מניו יורק היתה הקמת מדינה יהודית ריבונית בכל שטחה של ארץ ישראל; זו הנוסחה שהוא רקח שם עם ראשי הציונות האמריקאית. לא היה בה שום היגיון. איך אפשר להקים מדינה יהודית ריבונית על כל השטח, כשמספר הערבים בארץ הוא כפול ממספר היהודים?
"מה הוא רוצה?!" שאל טבנקין את חברי הוועד הפועל של ההסתדרות, "מדינה יהודית עם רוב ערבי?!" (פרק ד')

היה גם רגע של התרוממות נפש: הם מצאו את המקלט שבו התבצרו מורדי הגטו.  הואיל וחלק מהמורדים השתייכו לתנועת "החלוץ הצעיר" של חוּמה ואילו אחרים – לשומר הצעיר, הרגע הזה עורר גם מתיחות מסוימת. של מי המקלט הזה, כאתר זיכרון? של הקיבוץ המאוחד, או של  הקיבוץ הארצי? " (פרק ו')

טבנקין סָפַר על האצבעות שלו: "עין דור. הראל. רשפים. רמות מנשה. געתון. בית קמה. סאסא. יסעור. מגידו. רבדים". ואז קם ויצא מהחדר.
הקיבוצים האלה, שהוקמו על ידי הקיבוץ הארצי של יערי בחודשים האחרונים, התיישבו כולם על אדמות של כפרים ערבים שננטשו במהלך המלחמה. וגם אחרי שטבנקין הטיח עובדה זו בפניו של יערי, נמשך אותו הדפוס: יערי המשיך לדבר נגד נישול – ועד סוף השנה הקים הקיבוץ הארצי עוד שבעה קיבוצים על אדמות של ערבים. " (פרק ז')

בוועידה הקודמת שנערכה בנען ניגנה תזמורת. הפעם לא. "לא מנגנים בהלוויות", הסביר ישראל גלילי. "אנחנו לא בניו אורלינס".  (פרק ח')

…האם גורל דומה, של חוסר רלוונטיות, מחכֶּה לשמאל כולו?…"
….
יערי הבין עכשיו את מה שחזן הבין מזמן: פוליטיקאי שאומר "לעולם לא", לעולם לא יהיה פוליטיקאי. יש עקרונות – ויש מציאות: כל זמן שמפ"ם היתה המפלגה השנייה בגודלה, יערי היה מנהיג האופוזיציה; עכשיו מפ"ם היתה קטנה יותר מרוב המפלגות האחרות, ואת מעמדה האבוד כמפלגה הגדולה ביותר אחרי מפא"י תפסה עכשיו, למרבה החלחלה של כל איש שמאל, מפלגת חרות של בגין. …" "(פרק י"א)