נניח שאת בהריון אבל לא באמת התכוונת להיות  בהריון. אולי את צעירה מדי, אולי ילד יקלקל לך עכשיו את התואר או את הקריירה, אולי יש לך כבר ילד או שניים או שלושה, ועוד ילד יכביד עליך מאד. מתישהו, אחרי שחשבת על זה לא מעט, תגיעי, מן הסתם לוועדה להפסקת הריון. אם את מאד צעירה או כבר-לא-כל-כך-צעירה, אם את לא נשואה, או חלילה, ההריון הוא תוצאה של אונס, הרי שהוועדה תאשר לך לעבור הפלה. אם את נשואה, ואין סוגיה בריאותית, תוכלי לומר לוועדה אולי שהאב אינו בעלך (עניין מסוכן קמעא, משום שאם יום אחד תבחרי להתגרש, הסיפור הזה לוועדה יכול להיות לך לרועץ), או להעזר בחוות דעת פסיכיאטרית (עניין בעייתי אף הוא, אבל אולי פחות), ובכל אופן, מאז בוטל הסעיף הסוציאלי  צריך למצוא נסיבות אחרות, ולקוות שהוועדה תאשר, אם כי בישראל מרבית הבקשות להפסקת הריון מאושרות, שהרי ברור שאף אשה לא תבקש להפסיק הריון כי באותו רגע ממש מתחשק לה לעבור את הפרוצדורה הכירורגית הזו.

בארצות הברית המצב שונה לגמרי, בחלק מן המדינות לפחות. עד לא מכבר תקף היה פסק הדין המכונה "רו נגד וייד" משנת 1973, על פיו (בלי להכנס לפרטים) לאשה מותר לבצע הפלה מלאכותית. עד לא מכבר, משום שבשנת 2022 הפך בית המשפט העליון את הפסיקה והתיר למדינות השונות לקבוע בחוקיהן מתי מותר ומתי אסור לאשה לעשות הפלה מלאכותית.

הספר הזה יצא לאור בשנת 2018, ועל-כן עוסק בתקופה שבה רו נגד וייד עדיין היה בתוקף, אולם המדינות השונות, בעיקר השמרניות שבהן, מצאו כל מיני דרכים לשים מכשולים בפני נשים המבקשות לבצע הפלה מלאכותית.

וכך כותבת ג'ודי פיקו באחרית הדבר לספר:

החוק הוא שחור-לבן. חייהן של נשים הן אלף גוונים של אפור.
אז האם אפשר לפתור את הדיון בעיקרון לפיו אף אחת לא רוצה לעבור הפלה. שהפלה היא מוצא אחרון. … " (דבר הסופרת. עמ' 344 – 345)

כי, באמת, מי מאתנו רוצה לעבור הליך שכזה?

כן, זה הנושא של הספר הזה – הפלות. הפלות בלב הדרום השמרני, שבו אלוהים נמצא בכל מקום, ומי שפועל מטעמו, או מי שמאמין שפועל מטעמו, מרשה לעצמו לעשות מעשים שלעתים הם "רק" מרגיזים, חודרים לפרטיות, לא נעימים, ולעתים הם אלימים.

כזו היא המרפאה שפעם נקראה "המרכז לבריאות האישה והפריון" ועכשיו נשאר רק "המרכז", עם כל הקיצוצים התקציביים והרדיפה הפוליטית; המרפאה היחידה באזור נרחב המספקת שירותים של תכנון משפחה, כולל בדיקות, מתן אמצעי מניעה, וכן, גם הפלות. על פי חוק, כמובן, כי החוק מגביל את זמן ההפלה המותר עד שבוע מסוים, אם זה באמצעות גלולות להפסקת הריון, ואם זה בגרידה, אז עוד קצת, כל אלה עדיין בתקופה הראשונה. אחרי כן זה כבר לא חוקי.

רופאים מגיעים למרפאה הזו מחוץ לקהילה, מחוץ למדינה, משום שרופא מקומי היה נרדף על ידי אותם ארגונים שהם "בעד החיים", אלה המחשיבים כל ביצית מופרית כאדם פוטנציאלי ועל כן, כל עובר שהופל, דינו כדין נרצח. ואף יותר מכך, יש הפועלים באלימות כנגד המרפאות בהן מבוצעות הפלות ויורים ברופאים ובסגל המרפאות, משום שהם "רוצחים".

ואל המרכז הזה נכנס, באחד הימים, גבר אחד, חמוש באקדח והחל לירות. באולם הקבלה, ואחר כך החל לחפש בחדרים. אסף את הנשים שהיו שם, חלקן נורו, גם הרופא היחיד נורה, נשים לפני הפלה, אחרי הפלה, אחות, נערה שבאה לקבל מרשם לגלולות נגד הריון, נשים שהגיעו למרכז לבריאות האשה, כל אחת מסיבותיה.

מכאן לוקחת פיקו את הקוראת במסע אחורה בזמן, שעה אחר שעה (עלי להודות כי עד כשני שליש מן הספר, אף לא שמתי לב כי החזרה בזמן מתודית, וכי זוהי טכניקת הכתיבה בה בחרה הסופרת; כל כך הייתי מרותקת לקריאה), באשר לסיבותיה של כל אחת ואחת להגיע למרכז, ובמה שארע לה שם.

במקביל, לאחר שהתבצר עם בנות ובן הערובה, מתחיל להתנהל משא ומתן עם היורה כדי שישחרר את בני הערובה.

לואי וורד הוא הרופא. אם לשפוט על פי עברו הוא כלל לא היה צריך להגיע לביצוע הפלות בנשים. להיפך, הוא אמור היה, על פי כל הסימנים להיות "בעד החיים". אבל משהו בעברו הביא אותו לבחור בזכותן של נשים על גופן. עכשיו הוא שוכב פצוע ברגלו, במרפאה אליה הגיע באותו היום, בסבב התורנויות של המרפאה, למשך כמה ימים, ואז אמור היה לחזור אל הפרקטיקה הרגילה שלו, במקום שלנשים יש קצת יותר זכויות.

לואי האמין שהגברים הלבנים האלה עם השלטים והסיסמאות לא עמדו שם למען אלה שלא זכו להיוולד, אלא בגלל הנשים שנשאו אותם. הם לא הצליחו לשלוט בעצמאות המינית של הנשים, וזה היה התחליף הכי קרוב." (עמ' 63)

לואי הכיר את כל המפגינים. עניין של הגנה עצמית. היו יותר מדי כבישים חשוכים במיסיסיפי, יור מדי מקומות שהמכונית שלו היתה עלולה ליפול בהם לתעלה, כמו שקרה לפעילי זכויות אדם.  …" (עמ' 183)

…נשים היו רכוש. צניעותן תמיד היתה שייכת לגבר, עד שהפלה ואמצעי מניעה הפקידו את השליטה במיניות האישה בידי הנשים. אם נשים יכולות לעשות סקס ללא חשש מהריון לא רצוי, תפקידו של הגבר הצטמק לדרגתו של משהו שבין סרח עודף לצורך הישרדותי. לכן הגברים הוקיעו נשים שעברו הפלות. הם יצרו סטיגמה: נשים טובות רוצות להיות אימהות, נשים רעות לא.
…. אם גברים הם אלה שהיו נכנסים להריון, ההפלה היתה הופכת לטקס מקודש. מופע המחצית בסופרבול היה מעלה אותה על נס. גברים שהיו מפסיקים הריונות היו מתבקשים לעמוד ולזכות בתשואות על האומץ הכרוך בקבלת ההחלטה. היו מוכרים ויאגרה עם קופון לשלוש הפלות חינם. " (עמ' 200 – 201)

…השורה התחתונה היתה: זיגוטה, עובר, תינוק – כולם בני אדם. באיזה שלב ראוי אדם להגנה משפטית?
…
בין שהאמנתם שעובר הוא בן אדם ובין שלא, לאיש לא היה ספק שאישה בוגרת היא אכן בן אדם. גם אם הענקתם לעובר ערך מוסרי, אי אפשר להעניק לו זכויות בלי לשלול אותן מהאישה שנשאה אותו ברחמה. אולי השאלה אינה מתי עובר הופך לאדם, אלא מתי אישה מפסיקה להיות אדם?" (עמ'  286 – 287)

איזי הגיעה אל המרפאה כדי להפטר מהעובר שברחמה. היא היתה אשה צעירה, שעברה בילדותה לא מעט בתי אומנה, שהצליחה, במאמצים כבירים להגיע ללימודים אקדמיים,  מסלול אחיות. תינוק עכשיו יקטע את כל מה שהגיעה אליו. כן, יש לה חבר או ארוס, היא עוד לא החליטה, אבל הוא בא ממקום אחר, ממעמד אחר. היא לא יכולה לספר לו. היא לא יכולה להיתלות בו. היא חייבת להשאר עצמאית.

וישנה ג'וי, שכבר עברה את התהליך, ברגע האחרון לפני שהחוק אוסר על כך, והיא בהתאוששות, כשנשמעות היריות.

ישנה ג'נין, שבכלל שייכת למפגינים שבחוץ, שהגיע למרפאה בעילת שווא, כדי להביא ממצאים מרשיעים על מה שקורה בתוך המרכז.

אוליב בכלל מבוגרת מדי, וברור שהיא שם מסיבות אחרות. כן, המרכז הזה מטפל בכל מיני עניינים של נשים, גם בהפלות.

וישנה רֶן, נערה צעירה ואחראית, שהגיעה כדי לקבל מרשם לגלולות נגד הריון. גם זה עניין בעייתי משהו במדינות הדרום. היא הגיעה עם דודתה, משום שהתביישה לספר לאביה, הורה יחידני, האם עזבה מזמן, משום שידעה שזה יביך אותו וירגיז אותו, כי לוקחים לו את הילדה הקטנה שלו.

והדודה – בקס, שבכלל לא התכוונה להכנס למרכז, אבל לא הניחה לבת חסותה הצעירה לעבור לבדה את הדרך לכניסה, עם כל המפגינים כנגד המרפאה.

זאת המשמעות של בן אנוש, חשבה בקס. כולנו בד ציור לצלקות שלנו." (עמ' 98)

ויש עוד.

וכל הספר הזה  הופך קרביים ומרתק. פיקו נותן שמות ופנים, ותולדות חיים ונסיבות מסויימות לכל אחת ואחד מן הדמויות בספר. כן, גם ליורה. גם הוא שם מסיבה מאד מסויימת.

ג'ודי פיקו היא סופרת שבכל אחד מספריה  (טוב, אלה שקראתי) מעלה סוגיות מוסריות או סוגיות "מהחיים", וכל זאת מבלי לוותר על איכות הכתיבה ועל תחקירים מעמיקים לפני כל ספר..

אחרי הספר הזה נכנסתי לאחד מאתרי הספרים הדיגיטליים, וסימנתי לי את כל ספריה שטרם קראתי ברשימת המועדפים.

מומלץ בהחלט.

ועוד ציטוט אחד שלקחתי מהספר הזה, לתמיד:

הורות היא כמו להתעורר ולגלות בועת סבון בכף ידך, בועה שעליך לשאת תוך כדי צניחה מגובה מסחרר, טיפוס רכס הרים ומלחמה בקווי האויב. אתה רק רצית לשים אותה במקום בטוח מסכנות טבע ומאלימות ומדעות קדומות ומסרקזם, אבל אין אפשרות כזאת. מדי יום אתה חי את הפחד שהיא תתפוצץ, שהיא תתפרק במו ידיך. משום-מה ברור לך שאם היא תיעלם, תיעלם גם אתה." (עמ' 190)