4.2.2024 – 121 באוקטובר

מאה עשרים ואחד ימים. מאה עשרים ואחד ימים מאז התעוררנו לאזעקת "צבע אדום". מאה עשרים ואחד ימים מאז ישבנו בממ"דים וחיכינו. היו גם מי שישבו במיגוניות, וחיכו. ובחדרים הבטוחים שבבסיסי הצבא. גם שם חיכו.

חיכו לצבא שיבוא. והצבא לא בא.

אחר כך היו שנשרפו והיו שנטבחו, היו שנאנסו, והיו שנפגעו בדרכים שדעת אנוש אינה יכולה להכיל. והיו שנחטפו מביתם, לעתים לאחר שראו חלק ממשפחתם נרצח, או שהופרדו מהם.

מאה עשרים ואחד ימים שהם יושבים כאן, מעבר לגבול, מרחק שעה וקצת נסיעה מתל אביב. מאה עשרים ואחד ימים. מחלק מהם אין ולא היה אות חיים מלכתחילה, מחלק מהם אות החיים האחרון היה לפני ששים ימים, וכמה מהם, במסגרת איזו התעמרות פסיכולוגית נראו, בסרטונים, מאוחר יותר.

וכשכאן יורד גשם זלעפות, וכשכאן קר, גם להם קר ורטוב? יש להם מספיק בגדים חמים? יש להן מספיק אוכל?

וכך עובר לו יום ועוד יום, שעה ועוד שעה, דקה ועוד דקה… מה הם יודעים שם? הם יודעים שמחירם גבוה מדי לחלק מן האנשים? הם יודעים שיש מי שאומר "לא בכל מחיר"?

אם לא תהיה עסקה, אם לא יוחזרו, ובהקדם, אלה מהם שעודם חיים, הרי שהמדינה איבדה את עילת קיומה. אפשר לפרק. מדינה שאינה מסוגלת להגן על אזרחיה, אין לה זכות קיום.

נתפרק לקהילות, לקנטונים, או שנלך.

אבל הם חייבים לחזור. הזמן הזה, שלא נועד אלא לתכלית אחת בלבד, הולך ואוזל.

וכמו שלישי אמרה אמש, בעצרת: דייייייייייייי!

7.2.2024 – 124 באוקטובר.

קצת (טיפה) אופטימיות.

היום ביקרתי את אלמה. אלמה שהיא בת 84, שהיתה יותר מחמישים ימים בעזה, לבדה, מוקפת טרוריסטים, הולכת ודועכת, עד שהוחזרה, על סף המוות, ואושפזה בטיפול נמרץ, ויצאה, וחזרה, ושוב יצאה ושוב חזרה, עד שיצאה, ועכשיו היא מאושפזת ב"סתם" מחלקה פנימית, מטופלת לעילא (כך על פי עדות בתה).

אז ישבנו וקצת דברנו, ודיבורה היה קוהרנטי לגמרי, והגיבה על שיחותי עם בתה, ובכלל מלאה את לבי בשמחה גדולה.

אלמה תחלים, וכוחותיה ישובו.

ורק צריך שעמרי וצחי יחזרו כבר, וכל שאר החטופים.

ונוכל, סוף סוף, לחזור ולבנות כאן מקום טוב ומתוקן.

רק עוד קצת.

14.2.2024 – 131 באוקטובר

מעגלים. המעגל הראשון הוא מי ששכל מי מבני משפחתו, אחד או יותר. לעתים אלה משפחות כמעט שלמות. המעגל השני הוא מי שמי ממשפחתו נחטף ומוחזק בעזה. לעתים יש יותר מבן משפחה אחד. לעתים המעגל הראשון והשני משיקים זה לזה, כי יש מי ששכלו ויש להם חטופים שכבר חזרו או שעוד לא. ישנו המעגל של משפחות החיילים, אלה שנפלו בקרב. ויש חיילים שנחטפו בקרב. ישנו המעגל של מי שהיו שם, בשבעה באוקטובר, ויצאו חיים, אולי פצועים אולי על רגליהם, אולי (מה אולי, בטוח) נושאים איזה משא בנפשם.

וכמו אבן המוטלת למים, באדוות המתפשטות עוד ועוד, ישנם מעגלים של חברים ובני משפחה רחוקים, שכנים או שכנים לשעבר, הורים בבית הספר או עמיתים לעבודה של משפחות מן המעגלים הראשונים.

וכך הולך ופושט האבל, הולך ופושט הכאב. וכמו אדוות המים, במעגלים החיצוניים, האדוות רדודות יותר.

יש מי שחייה נעצרו בשבעה באוקטובר, וגם אם תמשוך בכל הכח, חלק ממנה או אפילו כל-כולה עדיין שם. ויש מי שיכול להתרומם, קצת, לעתים, אולי איזה סרט, או גיחה קטנה לחו"ל.

רק היאוש השקט מחלחל, לאיטו. כי שום דבר עוד לא נגמר. כי לא כולם חזרו הביתה.

הנשיא הכריז על פרס הגבורה לאזרחיות ואזרחים שגילו אומץ לב במיוחד במהלך היום הארור; ואני תוהה, האם מי שלקח את רכבו והחל להסיע אנשים משדות הקטל אל מקום מבטחים הוא הגיבור, ואולי האלמנה הלא-כל-כך צעירה, שישבה בשקט בביתה, בממ"ד, שעות על שעות על שעות, מבלי לדעת אם תצא בחיים, עד שחולצה. ואולי זו שנחטפה ושרדה? כי מיהו גיבור בזמן שכזה? למי יחלק הנשיא פרסים?

עוד תורנות אוהל. הרבה נערות ונערים מגיעים מבתי הספר, עם דפי משימות. חלקם עוצרים באוהל. רוצים לשמוע מה היה. אני מספרת. אני מספרת גם על המכתב שכתבתי לעצמי, אם אשאר בחיים, כשהבנתי שהצבא לא מגיע. בעיקר על המשפט האחרון בו – אל תבקשו נקם בשמי, בקשו שלום.

והם תוהים – למה יש לשחרר את החטופים בכל מחיר? ומה אם המחבלים שישוחררו יחזרו להרוג. ואני מסבירה שוב ושוב על החוזה שבין המדינה לאזרחיה, ואיך הופר החוזה הזה. ואיך ניתן לתקן את הקלקול רק אם יחזרו כולם.

אני לא יודעת כמה השתכנעו. אבל נתתי להם חומר למחשבה.

אני מקווה

16.2.2024 – 133 באוקטובר

ביקור בנחל עוז. הפעם הראשונה מאז היום ההוא, הנורא.

הוויז מראה על דרך ארוכה; ארוכה מאד. הרבה יותר מן הרגיל. מין עיקוף המוסיף לנו עוד ארבעים דקות בערך. ממש לפני צומת ניר עם (טוב, צומת שדרות, אבל אני עוד קוראת לו צומת ניר-עם, כמו בימי נעורי) תמרור המודיע כי בין השעות האלה והאלה אין לפנות לכביש 232. היינו ממש בדקה האחרונה, אז פנינו בכל זאת.

גם לפני צומת סעד הוויז מפנה אותנו לאיזו דרך לא ברורה; לא השתכנענו. מיד בפניה ימינה לנחל עוז עומדים חיילים, חלקם צריכים להגיע לבסיס, חלקם נמצאים שם כדי להזהיר ולהתריע.

לפנינו נסע אוטובוס ועוד מכונית, כולנו המשכנו הלאה. אפילו אספנו חיילים לבסיס (בדרך כלל אסור להם לנסוע עם אזרחים, אבל מלחמה, אתם יודעים).

בכניסה לקיבוץ התבקש נהג האוטובוס להסתובב ולחזור. מסתבר שהיה זה אוטובוס של "תיירי האסון", רק שאצלנו שטח צבאי סגור.

הקיבוץ נראה כמו עיר רפאים. חלק מן המדשאות שכוסחו, צמחו מחדש, הגינות פורחות בחלקן, יבשות בחלקן האחר. מה שלא עמיד לפגעי מזג האוויר, וזקוק ליד אוהבת ומטפחת קמל; מחכה לידיים שישובו.

פעם.

הבית של משפחת פוסלושני, אליו פונינו מביתה של אמי, ניצב כמו אז, מבהיק בלובנו. רק כמה חורי כדורים בקיר, רק בית העץ שרן החל לבנות לילדיו, וכבר לא יסיים את המלאכה.

קולות נפץ וירי. תרגיל, אמרו לנו. עדיין מקפיץ. קצת.

ניקינו קצת, פינינו את המקרר, אספנו כמה דברים שצריך ונסענו.

אין כמעט סימן למה שהיה כאן באותו היום, רק ריקנות ועצב, ותחושה של מועקה כבדה. כבדה מאד.

19.2.2024 – 136 באוקטובר

בששה באוקטובר, לפני הספירה, שלמה התקנת התערוכה "עדות מקומית" במוזיאון ארץ ישראל. פתיחה חגיגית נקבעה והזמנות נשלחו, אלא שאז הגיע יום השבעה באוקטובר, והכל השתבש. כן, גם תאריך הפתיחה.

מתישהו הגיעה אלי הזמנה לפתיחה החגיגית, ומפאת עיסוקים אחרים לא יכולתי להגיע, אבל הבטחתי לעצמי בכל זאת לבקר.

כצפוי, אלמלא השבעה באוקטובר, חלק גדול מן התמונות מוקדש למחאה האזרחית בקפלן ובשאר חלקי המדינה, תמונות הנראות לפתע כל כך לא מכאן, כל כך לא רלוונטיות. (אני יודעת שהן כן, אבל כך הרגשתי.)

והיו כמה תמונות נחמדות וחביבות, ואף מעלות חיוך.

ואז, ממש בסופה של התערוכה, תמונה אחת ועוד תמונה, בודדות, עם מראות מן השבעה באוקטובר.

כמו אגרוף בבטן.

ובסוף-סופה של התערוכה, או בתחילתה, תלוי לאיזה כיוון פנית, סרט המורכב מתמונות סטילס מן השבעה באוקטובר, ומה שלאחריו; הסרט נפתח בסרטון שהספיק לצלם רועי עידן, לפני שנרצח; רחפנים מתקרבים והתראת "צבע אדום" ואת מתכווצת במקומך; הם באים אליך. ואז תמונה ועוד תמונה, שדה הקטל, ובתי הקטל, וגוויות נישאות בשקים מחוץ לבתים ומועמסות על מכוניות.

ואז תמונות של טנקים, וחיילים. ומתברר לך שיש צבא. היה צבא. הוא רק לא הגיע. ולכן כמעט מתת, או כמעט נחטפת, ובכל אופן ישבת וחיכית למותך, ורק במזל ביתך לא נשרף, ולא נרצחת או נחטפת.

והגוף מתכווץ, והבכי חונק את הגרון.

מחוץ לבניין – מיצג "דרום אדום" , 240 ורדים אדומים מזכוכית, לכבוד 240 החטופים.

ומזור לנפש – התערוכה  "אבק ודמעות"; צילומים יפים עד כאב של דניאל צ'צ'יק. האוצרת: סופי ברזון מקאי, שפעם אצרה תערוכות בגלריה בארי. ועכשיו אין לה גלריה.

כשיצאתי מהמוזיאון הלכתי לאט-לאט, כמו נוסף משקל כבד לגמרי על רגלי.

28.2.2024 – 145 באוקטובר 2023

נדמה שהתרגלנו; החיים חוזרים מסביב למסלולם, גם לנו מסלול משלנו. זה הכולל קבלות שבת בככר החטופים, עצרות מוצ"ש בככר החטופים, תורנות אוהל בככר החטופים.

אבל מסביבנו נראה שהתרגלו. התרגלו לויכוחים הישנים בין כן ביבי, רק ביבי, לא ביבי, בשומופן לא ביבי.

נוסעים בטיולי-אסון לצפות באתרי ההרס, במקומות שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם, לחזור ולגור בהם. מביטים בתמונות, מצקצקים בלשונם, וחוזרים לארוחת ששי כולל הויכוחים הרגילים סביב השולחן, ובתוספת סיפורי ה"היינו היום בכפר עזה, אוי כמה נורא", וכבר המטיילת התורנית, או המטייל התורן הופכים למרכז השיח.

ורק אנחנו ממשיכים לדשדש בשלולית ה"תחזירו אותם", ורק אנחנו ממשיכים לצעוק, ואין שומע, ורק אנחנו נשארנו בשבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש.