את הספר הזה אפשר לקרוא, ב"גזרת" הטראש הבלתי מזיק, ושיש בכוחו לרתק מספיק כדי לקראו עד הסוף. מה שאין הספר הזה, למרות ההצהרה על הכריכה, הוא מותחן. אין כאן באמת תעלומה שצריך לפתור, אין כאן רמזים שצריך לעקוב אחריהם. יש כאן טכניקת כתיבה של שזירת שני סיפורים, האחד בתוך השני, ונסיון לפענח מה הקשר ביניהם, עד שברור לקוראת שאין לה מה לנסות, הקשר יתברר כשהסופרת תמצא לנכון.
לעומת זאת, הסופרת מקלה לגמרי על זיהוי הדוברת; זו שאינה מזדהה בשמה עד השליש השלישי של הספר נכתבת בגוף ראשון ללא ציון תאריך, ושתי האחיות: נטלי, נט, וקתרין, קיט, מזוהות בכותרות הפרקים בשמן ובמועד הכתיבה.
מאה עשרים ואחד ימים. מאה עשרים ואחד ימים מאז התעוררנו לאזעקת "צבע אדום". מאה עשרים ואחד ימים מאז ישבנו בממ"דים וחיכינו. היו גם מי שישבו במיגוניות, וחיכו. ובחדרים הבטוחים שבבסיסי הצבא. גם שם חיכו.
חיכו לצבא שיבוא. והצבא לא בא.
אחר כך היו שנשרפו והיו שנטבחו, היו שנאנסו, והיו שנפגעו בדרכים שדעת אנוש אינה יכולה להכיל. והיו שנחטפו מביתם, לעתים לאחר שראו חלק ממשפחתם נרצח, או שהופרדו מהם.
מאה עשרים ואחד ימים שהם יושבים כאן, מעבר לגבול, מרחק שעה וקצת נסיעה מתל אביב. מאה עשרים ואחד ימים. מחלק מהם אין ולא היה אות חיים מלכתחילה, מחלק מהם אות החיים האחרון היה לפני ששים ימים, וכמה מהם, במסגרת איזו התעמרות פסיכולוגית נראו, בסרטונים, מאוחר יותר.
וכשכאן יורד גשם זלעפות, וכשכאן קר, גם להם קר ורטוב? יש להם מספיק בגדים חמים? יש להן מספיק אוכל?
וכך עובר לו יום ועוד יום, שעה ועוד שעה, דקה ועוד דקה… מה הם יודעים שם? הם יודעים שמחירם גבוה מדי לחלק מן האנשים? הם יודעים שיש מי שאומר "לא בכל מחיר"?
אם לא תהיה עסקה, אם לא יוחזרו, ובהקדם, אלה מהם שעודם חיים, הרי שהמדינה איבדה את עילת קיומה. אפשר לפרק. מדינה שאינה מסוגלת להגן על אזרחיה, אין לה זכות קיום.
נתפרק לקהילות, לקנטונים, או שנלך.
אבל הם חייבים לחזור. הזמן הזה, שלא נועד אלא לתכלית אחת בלבד, הולך ואוזל.
בית. משפחה. גם שנים אחרי שעזבו את הבית, עדיין יש חוטים המושכים אותן אליו, ויותר מכך, את האחת לשנייה. שתי אחיות. היה פעם אח אבל הוא מת. ההורים לא מצאו מנוחה לנפשם מאז, והצער ליווה אותם כל הזמן.
שתי אחיות. האחת, הבוגרת, מיושבת בדעתה. אחראית. אקדמאית. התחתנה "טוב". עם הגבר הנכון, כך נראה, ממשפחה מכובדת, מהוגנת, משפחה טובה. האחות הצעירה, פראית, מרדנית, חצופה, דעתנית; מחפשת דרכה בחיים לבדה, ממאנת לקבל הכוונה או עצה. יודעת הכי טוב מה מתאים לה. יודעת מאז היתה בת חמש עשרה.
הצעירה – אדריאנה – נעלמת לתקופות ארוכות ושבה ומופיעה בחיי אחותה הבכורה, בין אם היא נזקקת לדבר מה, בין אם יש איזה ארוע מכונן, שהיא מרגישה שהיא צריכה להיות נוכחת בו.
כמה מעלות טובות לספר הזה; יש בו עלילה ראויה, מהפך דפים, דמויותיו מובחנות ויש להן, לכל אחת מהם מאפיינים מובהקים, שפה ואישיות נבדלות, ובעיקר הצליח, בימים אלה בהם הקריאה רחוקה ממני, לרתק אותי אליו, למנוע שינה מעיני ואפילו להקרא בשעות היום, מה שלא הצלחתי לעשות מאז השבת ההיא.
בישופ השכילה לברוא עולם נסתר בתוך העולם המוכר לנו, ולהפוך פנטזיה לסיפור הגיוני לגמרי. שהרי אם רק נאמין בקיומם של כל מיני יצורים נסתרים בעלי כוחות מיוחדים, המחביאים עצמם מרובנו, כי אז הסיפור הזה אולי קרה באמת. או, לפחות, יכול היה לקרות.
וכך זה מתחיל:
״היסטוריה מקוצרת של העולם
אי־שם בשחר הימים הביאה נמיד לעולם את כל החיים, ובכללם את היצורים הידועים בשם בני אדם. היא נתנה לבני האדם חלקים פוריים מעצמה וגם מים טובים. נמיד הכירה את טבעם של בני האדם ואת טבעם של יציריה האחרים, ולכן בודדה את בני האדם כדי שיהיה להם סיכוי לשרוד ולשגשג. וכך היה.״
בימים שכאלה, שקריאה היא מין לוקסוס ששמור, כנראה, לימים אחרים, ובכל אופן, מה שפעם אהבתי עד בלי די, והקדשתי לו זמן רב, הפך למשהו כמעט שולי, כמעט משני, משהו לסופו של יום, לפני השינה; ובכן בימים שכאלה, מעלתו הגדולה של ספר יכולה להיות עוביו, או, יותר נכון, דקותו, מספר מצומצם, יחסית של עמודים, וזו אולי הסיבה שבחרתי ב"זה לא הזמן לפאניקה".
אחרי שהגעתי עד עמוד 118 (בערך מחצית הספר), אני יכולה לומר שזו כנראה מעלתו הגדולה ביותר, משום שזה היה השלב שבו נטשתי.
נער ונערה משועממים עד אין קץ בחופשת הקיץ, ובוחרים לעשות אמנות, אמנות רחוב, הדבקה של פוסטר, שוב ושוב בחוצות העיירה שהם גרים בה.
לפני מספר שנים צפיתי בסרט "פילומנה", שעסק באשה אחת, מאירלנד, שהרתה מחוץ לנישואין, אי-אז בשנות החמישים של המאה הקודמת, ובארץ שמרנית-קתולית כמו אירלנד, צריך היה להסתיר את הבושה. על כן נשלחה למנזר, אליו נשלחו נשים צעירות וחוטאות כמוה, כדי ללדת שם את בנה, וכן לעבוד תמורת מחייתה במשך ארבע שנים, ויום אחד נלקח בנה לאימוץ על ידי זוג אמריקאי והיא לא ראתה אותו יותר. הסרט עוסק בפילומנה בהיותה כבר אשה מבוגרת, כשעיתונאי נלווה אליה ומסייע בידה להתחקות אחר בנה. הסרט וההרצאה שנלוותה אליו הציגו בפני תקופה אפלה למדי בחייהן של נשים, במדינה לא ממש רחוקה מכאן, תקופה שלא הכרתי כלל, ומאז אני מחפשת עוד ועוד מידע על התקופה והחיים ההם בזמן לא כל כך רחוק מכאן ועכשיו.
ביל פרלונג, סוחר הפחם והעצים, היה בר מזל. אמו הרתה אותו כשהיתה בת שש עשרה, וכולם ידעו על כך, אולם היא ניצלה מגורלן של נערות מגדלנה; הגברת וילסון, אשה בודדה אך בעלת אמצעים, אצלה עבדה כמנקה, לקחה אותה תחת חסותה, ואפשרה לה לגדל את ביל בביתה והעניקה לו כל מחסורו.
תשעים ימים. תשעים ימים יושבים אנשים ויושבות נשים, ילדים ומבוגרים, בחדרים מופגזים, או במנהרות חשוכות, לא רואים אור יום, רעבים, צמאים. הם יודעים איזה יום היום? הם יודעים שהתחילה שנה חדשה?
הם חושבים שעוד יש מדינה? הם יודעים מי חי ומי מת? הם חושבים ששכחו אותם? שלא אכפת לממשלה שלהם שהם שם? אולי הם צודקים.
תשעים ימים אני נעה בין חוסר היכולת להאמין שככה קרה, שהופקרנו ונבגדנו, שמדינת ישראל הולכת ומתכנסת לגבולות החלוקה, שהאיומים קיימים כל הזמן, מצפון ומדרום. תחושת חוסר אונים שאיני זוכרת כמותה.
ביום שני נסעתי למשמר העמק. היום חזרתי.
הזמן שם, עדיין, אחר; ארוך יותר, מתמשך יותר, חסר תוחלת יותר. הקהילה מתפזרת, עוד קצת. חוסר האונים מכביד עד מאד, על כולם. חוסר המעש גם.
