בימים שכאלה, שקריאה היא מין לוקסוס ששמור, כנראה, לימים אחרים, ובכל אופן, מה שפעם אהבתי עד בלי די, והקדשתי לו זמן רב, הפך למשהו כמעט שולי, כמעט משני, משהו לסופו של יום, לפני השינה; ובכן בימים שכאלה, מעלתו הגדולה של ספר יכולה להיות עוביו, או, יותר נכון, דקותו, מספר מצומצם, יחסית של עמודים, וזו אולי הסיבה שבחרתי ב"זה לא הזמן לפאניקה".

אחרי שהגעתי עד עמוד 118 (בערך מחצית הספר), אני יכולה לומר שזו כנראה מעלתו הגדולה ביותר, משום שזה היה השלב שבו נטשתי.

נער ונערה משועממים עד אין קץ בחופשת הקיץ, ובוחרים לעשות אמנות, אמנות רחוב, הדבקה של פוסטר, שוב ושוב בחוצות העיירה שהם גרים בה.

משהו קורה בעקבות הדבקת הפוסטרים האלה, משום ששנים לאחר מכן, שיחת טלפון שמקבלת פרנקי באדג', מי שהיתה אותה הנערה, בקשר לאותו הפוסטר המשוכפל, מטלטלת את עולמה.

אלא שלעולם לא אדע מה היה הדבר הזה שקרה, משום שעד מחצית הספר הוא לא קרה.

ואני נטשתי.

אפשר לוותר.