4.1.2024

תשעים ימים. תשעים ימים יושבים אנשים ויושבות נשים, ילדים ומבוגרים, בחדרים מופגזים, או במנהרות חשוכות, לא רואים אור יום, רעבים, צמאים. הם יודעים איזה יום היום? הם יודעים שהתחילה שנה חדשה?

הם חושבים שעוד יש מדינה? הם יודעים מי חי ומי מת? הם חושבים ששכחו אותם? שלא אכפת לממשלה שלהם שהם שם? אולי הם צודקים.

תשעים ימים אני נעה בין חוסר היכולת להאמין שככה קרה, שהופקרנו ונבגדנו, שמדינת ישראל הולכת ומתכנסת לגבולות החלוקה, שהאיומים קיימים כל הזמן, מצפון ומדרום. תחושת חוסר אונים שאיני זוכרת כמותה.

ביום שני נסעתי למשמר העמק. היום חזרתי.

הזמן שם, עדיין, אחר; ארוך יותר, מתמשך יותר, חסר תוחלת יותר. הקהילה מתפזרת, עוד קצת. חוסר האונים מכביד עד מאד, על כולם. חוסר המעש גם.

אני מתרוקנת עוד קצת, כשאני מגיעה לשם.

היום נסעתי עם ה"ותיקים" שעוד שם לטיול בחי-בר בכרמל. יפה שם להפליא. וסוף סוף עיסוק לכמה שעות.

ארורים יהיו שרי הממשלה הזו, המועלים בתפקידם, לשמור עלינו.

ארורים יהיו שרי הצבא שהיו שבויים בקונספציה, והפכו את חיינו לגיהנום מתמשך.

אולי יום אחד ירפא לנו, לי.

אולי לא.

7.1.2024

כשהתחלתי  לרשום את התאריך של היום, כתבתי קודם כל 7.10.2023, ואז מחקתי וכתבתי את התאריך הנכון. הספרות 7 ו- 1, ברפלקס מותנה, מובילות מיד לתאריך ההוא. זה שעדיין לא באמת נגמר.

לפני כשבועיים פגשתי מישהו שסיפר כמה דאג לי כשהתכתב אתי בווטסאפ, בזמן ששהיתי בממ"ד, באותה השבת. ואני כלל לא זכרתי שהתכתבנו.

אז חזרתי להיסטורית ההתכתבויות איתו, ואכן, היו לא מעט חילופי ווטסאפים, מעודדים מצידו (בטלוויזיה אומרים שהצבא הגיע), פחות מצידי (אין צבא).

אחרי הסתכלתי על חלק מהווטסאפים מאותו היום, והתברר כי לא מעט אנשים ונשים כתבו לי, לא מעט מהם ביקשו לדעת מה קורה עם אמי, או מה שלומי בכלל, והתפלאו לגלות שגם אני שם, סגורה ומחכה.

איכשהו נמחקו כל אלה מזכרוני, וגם עכשיו, כדי לזכור, אני מדפדפת שוב אחורה.

בזמן האחרון, כששואלים מה שלומי, אני שומעת מאחורי המלים את התקווה שאומר שהכל בסדר, או שאני בסדר, אבל ה"בסדר החדש"; וקצת מתאכזבים שאני עוד לא. גם אני קצת מאוכזבת שעוד לא.

שעוד לא חזרו כולם

שעוד לא החלו לחשוב על היום שאחרי

שכל כך הרבה עדיין גולים בארצם, חיים ב"מחנות פליטים", ואינם יודעים מתי ישובו לביתם, אם ישובו לביתם ובאלה תנאים ישובו לביתם.

ואני מאוכזבת מהנפש שמסרבת להרפות, שעדיין גורמת לסיוטים בלילה, שעדיין מגיבה בהתקפי חרדה לכל רעש קטן ברחוב, שעדיין זקוקה להרגעה שוב

ושוב

ושוב.

אז, סליחה שאני לא עומדת בציפיות.

באמת סליחה.

גם אני רוצה כבר להיות בסדר. אפילו אם זה רק הבסדר החדש.

10.1.2024

דברים שאסור להגיד:

בשבעה באוקטובר הפסדנו

אין דבר כזה "ביחד ננצח". אנחנו לא ביחד, ואנחנו יכולים, לכל היותר, לצמצם הפסדים.

מה עושה עדיין בצבא קצין שנתן פקודה לירות פגזי טנק עם בית ובו בני ערובה?

מה עושים בצבא מפקדים שחיכו לפקודה לנוע, או שהשטח יהיה סטרילי, או שהתדריך ייגמר, בזמן שנשחטנו ונחטפנו ונשרפנו ונורינו או רק התבצרנו בממ"דים וחיכינו. חיכינו לצבא שלא הגיע.

למה מפקדים בחיל האוויר לא לקחו יוזמה כדי לסייע בלוחמה בשבעה באוקטובר, אלא חיכו לבקשות לסיוע כזה?

אולי בכל זאת, לאור הדו"צ המתגבר, כדאי לנו לשקול הפסקת אש?

הלחץ הצבאי לא באמת עוזר.

הכי חשוב להחזיר את כל החטופות והחטופים.

למה שולחים חיילים חיים לחלץ גופות?

למה לא חוסמים כבישים בדרך לכנסת/לממשלה/לקריה? אפשר אפילו עם איזה מיצג (אם ממש חייבים מיצגים).

יש בעזה גם חפים מפשע. ולא מעט מהם.

אין בטחון שהקהילה תוכל להשתקם ולשוב. גם לא קהילות אחרות.

אין בטחון שהמדינה תשאר ולא תתפורר. אין בטחון שיהיו לנו כוחות ויכולת לשקם את מה שנהרס.

דברים שמותר להגיד:

שקט. יורים!

14.1.2024

מאה ימים עברו.

מאה ימים.

אני עוד מתעוררת מכל רעש, וכל רעש גורם להתקף חרדה קטן

בכלל – רעש מעיק עלי, גם בשעות הערוּת.

אני עייפה, עייפה מדי.

אין לי מנוחה

עד שיחזרו

כאן – הגרסה המקוצרת של עדותי לפרויקט 710, ויש גם עדות מלאה.

ואני עוד הייתי בת מזל. נשארתי בחיים, לא נחטפתי, לא נפצעתי. וכך גם כל בני משפחתי.

20.1.2024

כד שנשבר, גם אם נאסוף את כל חלקיו ונדביק אותם, כך שלא יראו הסדקים כלל (ובתנאי, כמובן, שהיו בידינו כל החלקים), עדיין יהיה כד שבור; כד שבור שהודבק.

לפעמים חסרים חלקים, התפוררו, אבדו, ואז אפשר למלא את החסר בתחליף, כמו שעושים הארכיאולוגים בממצאיהם; אבל אז יהיה זה כד שבור שהודבק, ואפשר להבחין בכך.

כך גם נפשי, שנשברה בחלקה באותו היום, יום שבת, השבעה באוקטובר, 2023, ומאז אני מחפשת את השברים שאבדו כדי להדביק מחדש.

אני חושבת על הקהילה, ועל קהילות אחרות, שעכשיו, לא רק שנשברו, אלא שהן מפוזרות בין כל מיני מקומות, וצריך לאסוף כדי להדביק. שלא לדבר על אותם חלקים שאבדו להן לעד. אלה שמתו ולא יחזרו, ואלה שנלקחו מהן, ועדיין נמצאים כל כך קרוב, כל כך רחוק.

ומה יהיה כשיחזרו הרחוקים (מהר, ככל שניתן; כל יום נשבר בנו עוד משהו, כשהם לא כאן. והפחד מצמית)? מה יהיה כשאפשר יהיה לחזור למקומות מהם גלו הקהילות והתפזרו? האם ניתן יהיה לבנותן מחדש? מי יחזור? מי יבחר לחפש מקום בטוח יותר?

אתמול, איש אחד צעד באוטובוס על אשה אחת ש"רק ביבי"  ושרק השמאלנים האלה נרצחו, משל מגיע להם; אין לי עניין לדבר עם אנשים כמותו. כלל.

יצאתי היום לצעידה לא ארוכה בפארק הקרוב; חלק מתיקון הנפש.

אולי יעלה בידי לתקן, לפחות באופן חלקי.

גם אם חיי לא יחזרו לעולם למה שהיו פעם.

אולי.

26.1.2024, 112 באוקטובר

היאוש מתגנב בשקט, בלי שארגיש, כדי שלא אלחם בו. ופתאום אני מוצאת עצמי עם מחשבות שאסור לחשוב. ומה אם לא נצליח, מה אם הם לא יחזרו?

אבל צריך לדחוק את המחשבות האלה. צריך להאמין, כל הזמן, לא להטיל ספק, אף לא לרגע.

יאוש זה גם להיות משפחה של מישהו שנחטף או מישהי שנחטפה, שמדפיסים עכשיו סווצ'רים עם תמונות החטופים והחטופות, כי חורף וקר, וחולצות הטריקו כבר לא מספיקות.

ומי חשב שנגיע לחורף?

וכמה קר ורטוב להם שם?

אבל אם חושבים עליהם, היאוש מתגנב שוב. וצריך לרצות ולהאמין שהם מוחזקים בתנאים סבירים, שלא יאונה להם רע, שלא ייפגעו מאש כוחותינו, שיישמרו ויחזרו בהקדם.

אבל היאוש.