בית. משפחה. גם שנים אחרי שעזבו את הבית, עדיין יש חוטים המושכים אותן אליו, ויותר מכך, את האחת לשנייה. שתי אחיות. היה פעם אח אבל הוא מת. ההורים לא מצאו מנוחה לנפשם מאז, והצער ליווה אותם כל הזמן.

שתי אחיות. האחת, הבוגרת, מיושבת בדעתה. אחראית. אקדמאית. התחתנה "טוב". עם הגבר הנכון, כך נראה, ממשפחה מכובדת, מהוגנת, משפחה טובה. האחות הצעירה, פראית, מרדנית, חצופה, דעתנית; מחפשת דרכה בחיים לבדה, ממאנת לקבל הכוונה או עצה. יודעת הכי טוב מה מתאים לה. יודעת מאז היתה בת חמש עשרה.

הצעירה – אדריאנה – נעלמת לתקופות ארוכות ושבה ומופיעה בחיי אחותה הבכורה, בין אם היא נזקקת לדבר מה, בין אם יש איזה ארוע מכונן, שהיא מרגישה שהיא צריכה להיות נוכחת בו.

המשפחה גרה במקום בו כולם מכירים את כולם, ויש קודים של התנהגות המצופה מכל אחת. הבכורה, שנשלחה פעם למקום אחר, כדי שיהיו לה סיכויים טובים יותר להשכלה ולחינוך, אכן מימשה את כל הציפיות.

הצעירה, כאמור, מפלסת דרכה בעצמה; אולי חוסר האמונה של הוריה בה, מכתיב את התנהגותה. מחפשת אהבה במקום אחר, ומוצאת איש ממשפחה אחרת, פשוטה יותר. חיים בקהילה אחרת, עם חוקים משלה, עם כבוד משלה.

יום אחד הופיעה עם ילד, הילד שלה.

ושוב נעלמה.

האחות הגדולה המשיכה להיות האחות "לדוגמה", הבת "לדוגמה", האשה "לדוגמה". אבל אמה היתה רחוקה ממנה, משום ששהתה פרק זמן ממושך בבית אחר, אביה היה נוכח-נעדר, נמצא בעיקר ברקע. רק אדריאנה היתה הקשר הכי יציב, גם אם היו בו הפסקות ארוכות.

עם האם היו לה יחסים מורכבים, עד מותה של האם.

…היא היתה אמא שלי. זו האמא שלי. היא נתנה לאשה אחרת לגדל אותי, ובכל זאת נשארתי הבת שליה. וכך תמיד יהיה. …
…..
….אולי חיפשתי  רמז להכרת תודה או לפחות להתייחסות כלשהי. הסימנים שקבלתי היו סותרים, ועל כן בלתי מניתנים לפענוח. נוכחותי היתה עבורה עניין מובן מעליו חובה בסיסית…" (עמ' 112 – 113)

חייה עם בעלה התבררו לה, עם הזמן כבעייתיים הרבה יותר מאשר חשבה.

וכך נשארה לה בעיקר אחותה הצעירה. וכשזו נזקקת לה, פתאום, אחרי שנים, אין לה ברירה אלא להניח את חייה בצד, ולהיות לצידה של האחות. ובאמת – זה מה שהיא רוצה. להיות לצידה.

די פייטרנטוניו טווה, במלים מדודות ובתמצות, סיפור משפחתי סבוך ועצוב, אלא שאין הקוראת נמלאת בעצב בזמן הקריאה, רק משתאה לנוכח כוחם של החיים, גם המסובכים והקשים.

כדאי.