".. הטמעת התווים וחילוץ המנגינות מילאו את מוחה הפגוע. לקצב המוזיקה יכלה יום-יום לנשום זמן-מה לרווחה. בדרכים עקלקלות אִפשר לה באך גישה אל זכרונה: כל וריאציה העלתה זיכרונות מן הילדה, והיא רשמה אותם במחברתה. בחשדנות, כי זיכרונות הם שקרים. באיפוק, כי לא היה לה כל עניין בסנטימנטליות" (עמ' 204)
"…בעודה מקרטעת על הפסנתר, העלתה בתוכה שברים מחיי הילדה…"(עמ' 207)
משפחה – אב, אם, ילדה, ילד. פרגמנטים של זיכרון. אפיזודות מן החיים. האשה, הכותבת זכרונותיה במחברת, אין לה שם; לעתים היא נקראת "האם", לעיתים "האשה". היא ניגנה פעם בפסנתר, האשה, עם הילדים על ברכיה. היא ניגנה פעם את היצירה הזו – "וריאציות גולדברג" של יוהן סבסטיאן באך, בעת לימודיה, ועתה היא חוזרת אליה, כדי להכניס איזשהו סדר לחייה. היצירה שנכתבה על ידי באך הכואב את מות בנו.
"כך נוצרה המוזיקה שלא נשמעה כמוה, שתקבל לימים את השם 'וריאציות גולדברג', מוזיקה שנועדה להשיב את רוחם של אוהבי המוזיקה, כפי שנרשם בדף השער. וזה היה שקר; המטרה העיקרית של של הווריאציות היתה להגן על יוצרן מפני טירוף-הדעת." (עמ' 199 – 200)
"בעמק יפה, בין כרמים ושדות / עומד מגדל בן חמש קומות.."
כך פתחה לאה גולדברג את סיפורה "דירה להשכיר"
וכאן – לא עמק, לא בין כרמים ושדות, אף לא חמש קומות, רק שלוש, רק עיר שינה פרברית שהמרחק בינה לבין תל-אביב עלותו מאה ועשרה שקלים, או כך היה בשלהי שנת 2011. עיר שינה פרברית שבשוליה פרדסים, כנראה בשרון. רעננה אולי?
בית, בקצה השכונה, בסמוך לפרדס שעוד נשאר. בית בן שלוש קומות, בכל קומה שתי דירות. בית בשכונה של אנשים ש"הצליחו"; הצליחו להגיע לפיסת נדל"ן, בשכונה מכובדת, שיש לה מערכות חינוך טובות, כנראה, ויש חניה מתחת לבית.
בית. סתם בית.
בקומה הראשונה, באחת הדירות מתגורר זוג, האב – המספר (הספר בנוי משלושה מונולוגים, אחד לכל קומה), האם – איילת ושתי בנות: עופרי ויעל. עופרי היא עילת הסיפור. השכנים בדלת ממול, בקומה הראשונה, הרמן ורות. זוג מבוגר שילדיהם ונכדיהם מפוזרים בעולם. לפעמים הם שומרים על עופרי. יעל מאושפזת תדיר בבתי החולים, ויש צורך להשגיח עליה במיוחד. ילדים חולים יוצרים שיגרת חיים אחרת בבית; בכל בית. לעיתים מזומנות הרבה יותר מהרגיל יש להשאיר את הילדה הבכורה עם בייביסיטר, והשכנים בדלת ממול הם פתרון מצוין. מה גם שהם ודאי מתגעגעים לנכדיהם הפזורים בעולם. מה גם שאינם יודעים בדיוק מהם תעריפי הבייביסיטר באזור, ואפשר לשלם להם תעריפים של לפני חמש שנים..
יש משהו משעשע עד מוזר, אולי אפילו מפחיד (אם ממש רוצים) בהקשרים שהחיים עושים עם הספרים שאנחנו קוראים, בעיקר אם ההקשר מתעורר ממש בזמן הקריאה או בסמוך לה.
כך, עת קראתי את הספר הזה הוא עליך שודרה בטלוויזיה כתבת תחקיר של המקור על אורלי אינס וניצב אחר ניצב, ושאר אנשי משטרה בכירים, נקראים לחקירות שעניינן הטרדה מינית, תקיפה מינית ושאר אירועים שעניינם אלימות בעלת אופי מיני כלפי נשים.
ובמרחק של פחות משבועיים מקריאת הספר, אני עתידה הערב להאזין ל"טירתו של כחול הזקן", המשמש כעין מוטו לספר.
את הספר ההוא קראתי בעקבות המלצה ב"הארץ ספרים", כך אף לזה הנוכחי.
עם המעברים המאושרים נפגשתי לראשונה ב"הארץ ספרים" בהמלצה של חן שטרס ששכנעה אותי שבהחלט כדאי.
יש ספרים שהקריאה בהם "זורקת" את הקורא/ת כמה עשרות שנים אחורה, לעתים אף לזמן שבו טרם נולד/ה; ספר כזה הוא פיוטר הלטבי – הראשון בסדרת הספרים העוסקים בעבודתו הברוכה של הפקד מֶגרה במשטרת פריז. ולא רק משום מועד התרחשותם של האירועים המתוארים בספר, אף לא רק משום שנת הכתיבה המאד מוקדמת (1931 היא השנה בה יצא לאור), אלא גם משום התיאורים הכה מפורטים, דרכי הפעולה של הדמויות הראשיות והמשניות, הטובים – טובים, הרעים – רעים, ואין שום פקפוק לאורך כל הדרך מיהו מי.
פיוטר הלטבי הוא פושע שאין יודעים בדיוק איך הוא נראה, ישנו תיאור מסוים שהגיע במברק לתחנת המשטרה, ובו גובהו, מבנה גופו, שערו, צבע עיניו, והמפקח מגרה יודע שיזהה אותו מיד כשיראהו.
מברקים אחרים מודיעים על התקדמותו של פיוטר הלטבי לעבר פריז, דרך תחנה זו ואחרת, מדינה זו ואחרת, פיוטר הלטבי פושע מבוקש שמעולם לא הצליחו במשטרות אירופה להניח ידם עליו, ולהוכיח פשעיו.
לא יכול להיות! לא יכול להיות שאשה צעירה תתעורר בבוקר לצידו של גבר, תזכור איכשהו שבלילה הקודם שתתה לכבוד צאת ספרו, ואחר כך הרגישה לא טוב, ולא כל כך זכרה מה היה, רק שליווה אותה לביתה, ועלה, והפשיט אותה.. ואחרי זה היא לא זוכרת, עד הבוקר כשהתעוררה, לצידו, וגררה עצמה לאמבטיה והקיאה, והיא מאשימה את עצמה שהיתה עמו בלילה..
לא יכול להיות שבעקבות הלילה הזה, כשהוא מתחיל לעקוב אחריה לכל מקום ולשלוח לה מתנות לא מוזמנות, ולהופיע בפניה, למרות שהיא מבקשת ממנו להניח לה.. לא יכול להיות שהיא עדיין מאשימה את עצמה..
לא יכול להיות שאשה צעירה, מאוימת על ידי גבר העוקב אחריה לכל מקום, בנימוס וכאילו שלא יראו, והיא מתקשרת למשטרה, רק כדי לשמוע שאין הם יכולים לעשות דבר, כי בעצם לא בוצע פשע.
".. עד כמה שאני יודע, אתה הסופר היחיד שלא נותן שום תקווה למין האנושי. .." (עמ' 286)
בשביס-זינגר. מכירים. כולם מכירים. אם לא קראנו לפחות ספר אחד שלו, אזי ראינו איזה סרט שנעשה על-פי ספר אחר. וכמובן ששמענו שמעו ביותר מהזדמנות אחת. אולי אפילו למדנו משהו משלו בבית הספר.
ולכן – משמח עד מאד שיוצא ספר חדש משלו, להוסיף שמחה לאוהביו.
והספר – ספר סיפורים. סיפורים שסופרו מסביב לאח, סיפורים שסופרו בין נשים, סיפורים שסופרו בין גברים, סיפורים שסופרו עת נחו רגע הנשים מעמלן, או בערוב ימיהן, והיה להן יותר זמן לספר בקורות איש או אשה זה או אחרת; או גברים היושבים בבית המדרש בשעת לילה מאוחרת, ביניהם כאלה שהם אורחים נטו ללון. ואפילו סיפורים בין גברים היושבים בתא אחד בבית האסורים.
סיפורים ששמע עת היה נער צעיר, סיפורים שסופרו סביבו ולו, סיפורים ששמע עת בגר והיה לסופר מפורסם.
"אנחנו קוראים כדי לדעת שאנחנו לא לבד. אנחנו קוראים כי אנחנו לבד. אנחנו קוראים, ואז אנחנו לא לבד. אנחנו לא לבד." (עמ' 241)
בידוע הוא שספרים שעיסוקם ספרים, או אוהבי ספר, או משהו כזה, חביבים עלי ביותר; ספריו של ג'ספר פורד, למשל – פרשת ג'יין אייר או לשקוע בספר טוב, הסיפור השלושה עשר, צילה של הרוח, הקוראת המלכותית, הם רק חלק מן הספרים שכה אהבתי, ולו רק משום שעסקו בספרים (אבל בהחלט לא "רק""). והנה מגיע מר פיקרי (בפא רפויה) שיש לו חנות ספרים, עצמאית!, באי אליס, והוא יודע ספר ואוהב ספר, ויש לו טעם לגמרי מובחן בספרים, כזה שאי אפשר לטעות בו כלל, ויש לו דעה נחרצת על ספרים וספרות בכלל.
"'אוהב,' הוא חוזר על המילה בסלידה. 'אולי אני אספר לך מה אני לא אוהב? אני לא אוהב פוסט-מודרניזם, זירות התרחשות פוסט-אפוקליפטיות, מסַפְּרים פוסט-מורטם, או ריאליזם מאגי. לעתים נדירות אני מתרשם מכל מיני אמצעים ספרותיים צורניים, מתוחכמים לכאורה, מספרים שמודפסים בגופנים מרובים, מתמונות שנמצאות במקומות לא נחוצים – בקיצור, מגימיקים מכל הסוגים. אני סולד מסיפורת על השואה או על כל טרגדיה עולמית אחרת – ספרי עיון בלבד, בבקשה. אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים אל-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית. ספרות צריכה להיות ספרות, וז'אנר צריך להיות ז'אנר, וההכלאות ביניהם לא מולידות בדרך כלל שום דבר משביע רצון. אני לא אוהב ספרים על ילדים, בעיקר לא על יתומים, ואני מעדיף לא להעמיס על המדפים שלי ספרות לנוער. אני לא אוהב שום ספר שיש בו יותר מארבע מאות עמודים או פחות ממאה וחמישים עמודים. אני נגעל מרומנים שחיברו סופרי צללים למען כוכבי תוכניות ריאליטי, מספרי ילדים של ידוענים, מִמֶמוּארים של ספורטאים, ממהדורות לרגל יציאת הסרט-המבוסס-על, מהצעצועים שנלווים אליהן וגם – ואני מתאר לעצמי שמותר לציין – מערפדים. אני ממעט להחזיק ספרי ביכורים, ספרות נשים קלילה, שירה או תרגומים משפות זרות. הייתי מעדיף לא להחזיק סדרות אבל פנקס החשבונות מחייב אותי. .." (עמ' 20 – 21)
