יש לו, לריימונד קארבר, דרך משלו לספר סיפורים. סיפורים קצרים, יש לומר, קצרים מאד. ומה עוד יש לומר הוא שאין להם, לחלקם לפחות, פואנטה. הסיפור כאילו לא נגמר, והקוראת נשארת תלויה באמצע החיים או אמצע הסיפור.
בסיפור השלישי היא כבר מבינה שלא תהיה פואנטה. ככה הוא כותב, קארבר. וכך צריך לקרוא. מין תמונת מצב בזמן מסוים, ברגע מסוים, שבו הסופר שופך אור (מסוים גם כן) על מה שארע לפני אותו רגע, מה שהוביל אליו, אבל לא מספר מה היה לאחריו, ולעתים צריכה הקוראת להסיק בעצמה.
ולפעמים המסקנה כל כך נוראית שהיא מעדיפה, הקוראת, לחשוב שאולי לא הבינה.
הכריכה האחורית (מודה ומתוודה – קראתי חלק ממנה, למרות שבדרך כלל אני משתדלת להימנע) מספרת על אשה אחת, בוורלי שמה, שנמלטה מבעלה האלים, עם בנם הקטן, טומי. כמעט בלי כסף עם מעט מאד חפצים, רק מה שנכנס בשני תרמילים קטנים, כדי שאפשר יהיה להתנייד בקלות ובמהירות.
בוורלי אכן תופיע בספר, אבל רק בשער השני. השער הראשון של הספר מוקדש לקולבי, איש צעיר הנמצא, לראשונה בחייו כאדם בוגר, בחופשה אמיתית. בפלורידה. לראשונה בחייו הבוגרים, משום שעד עתה, בגיל 25, עסק בעיקר בקידום והצלת החווה שהוא חי בה, בצפון קרוליינה. החווה בה גדל עם אחותו, פייג', אצל דודם ודודתם, אחרי שהוריהם מתו. החווה היתה בדרך כלל לא ממש ריווחית מבחינה כלכלית, ולמען האמת על סף פשיטת רגל, עד כדי כך שהדוד נאלץ להחכיר חלק משטחיה לשכנים.
אי אז, בימי נעורי, כשהספריה היתה לי מערת קסמים ומקום מפלט, וקראתי בה ספרים לפי סדר המדפים, נקלעתי פעם למדפים שעליהם היו ספרי המדע הבדיוני. בימים ההם הסוגה כללה גם את כל ספרי הפנטזיה, משום שאלה ואלה לא רבים היו, והקוראות והקוראים בהם מעטים אף יותר. את רוב הספרים בסוגה, בכל אופן, אלה שהיו בספריה, קראתי אז. כך הכרתי את זילאזני, לה-גווין, אסימוב ועוד רבים וטובים. את רוב הספרים לא זכרתי, או זכרתי מעט מאד מהם. והיה אחד, שבמשך שנים זכרתי ממנו רק דבר אחד – גניטה.
לא זכרתי את שמו, לא זכרתי את העלילה, אבל הפעולה הזו – לעבור ממקום למקום (אחר כך למדתי שקוראים לזה "טלפורטציה") לא יכולתי לשכוח. כי, שערו בנפשכם, היכולת הזו לנוע ממקום למקום, מבלי להזדקק לשום אמצעי תחבורה. רק לחשוב, להתרכז. במקום שבו את עכשיו, ובמקום שבו את רוצה להיות.
כן, רולינג לא המציאה זאת, מסתבר, בספרי "הארי פוטר" שלה. אולי אף היא קראה אותו ספר.
הו, כמה קשה היתה הבחירה השנה, כמה קשה. כי היו אמנם כמה ספרים שנופו מיד מן הרשימה, כאלה שלא צלחה קריאתי בהם מן ההתחלה ועד הסוף. וגם לאחר הניפוי הזה נותרו לא מעט ספרים שאהבתי. מאד אהבתי. אבל המספר השרירותי – עשרה ספרים בלבד – כפה עלי להוסיף ולקצץ באכזריות, עד שנותרו עשרה בלבד, ואין בכך כדי לגרוע מאהבתי לאלה שלא נותרו ברשימה. לא נכללו ספרי סיפורים (דווקא היו מצויינים) וניתנה איזו עדיפות לספרי ביכורים, או סופרים וסופרות בראשית דרכם.
בשנת תשפ"ג קראתי שבעים ושמונה ספרים. מתוכם שמונה באנגלית ו- ארבעים ספרי תרגום. אלה ידורגו בסוף השנה 2023. מתוך שלושים ספרי המקור, נבחרו, כאמור, עשרה שיש לשים לב אליהם במיוחד. ואלה הם (הרשימה על פי סדר הקריאה בלבד):
כשאומרים "אלימות" הכוונה, בדרך כלל, לאלימות פיזית. כזו שמשאירה סימנים. אבל כמה מדברים על אלימות שאין לה סימנים, כזו שלוקח לא מעט זמן לזהות שהיא שם, שהיא קיימת, לקרוא לה בשם: אלימות.
נדמה שאלימות כלכלית היא אחד הסוגים שהכי קשה לשים עליו אצבע ולומר – זוהי אלימות. כי לא רואים. לא רואים את הפחד, את החרדה, את חוסר היכולת.
כשאת נמצאת תחת אלימות כלכלית, שבדרך כלל אינה מופיעה לבד, אלא נלווים לה סוגים אחרים של אלימות, לאו דווקא פיזית, הקטנה, גזלייטינג, הרחקה מכל סביבה תומכת אפשרית כמו משפחה או חברים. ואז את (בדרך כלל מופנית האלימות כלפי נשים) לבד. לגמרי לבד. לפעמים אפילו לא תזהי שאת נמצאת במערכת אלימה. לפעמים יחלפו שנים. לפעמים כל החיים.
מי שקראה ספר אחד של ליאן מוריארטי, כנראה תקרא גם את זה הבא אחריו, ואת זה שאחריו ועוד ועוד, בכל פעם שיצא כזה. כי גם אם לא כולם מפתיעים כמו הראשון – שקרים קטנים גדולים – הרי שברור לה, לקוראת, כי הספר יהיה מרתק לגמרי, ותהיה בו איזו תעלומה, עם איזשהו סוף מפתיע. כך גם זה החדש – תפוחים לעולם לא נופלים.
ג'וי דילייני נעלמה. לקח כמה ימים עד שמישהו שם לב שהיא נעלמה, עד שמישהו החל לחפש אחריה, עד שמישהו דיווח למשטרה, עד שנפתחו חיפושים וחקירה. זמן יקר, משמעותי בכל חקירה של העלמות.
ולא שלג'וי אין משפחה, שאינה חסרה לאיש; יש לה האיש לו היא נשואה כבר שנים רבות, סטן דילייני, שניהם חיים תחת קורת גג אחת, שניהם גידלו ארבעה ילדים, היה להם עסק משותף לאימוני טניס, עסק ששמו הלך לפניו, הוא כמאמן היא כמנהלת כל הפעילות. שניהם נפגשו באחת מתחרויות הטניס לנוער, לפני כך וכך עשורים, ומתישהו הפכו לזוג ונישאו, וכשהבינו שלא יגיעו לפסגת הטניס העולמית כשחקנים, פנו לאימון אלופים פוטנציאליים אחרים.
זה מתחיל בדרך כלל במשבר כלכלי, שאז הממשלה צריכה לנקוט צעדים כלשהם כדי לסייע לאזרחים לעבור את הזמן הזה, אחרת יפרצו מהומות ותגבר הפשיעה, והממשלה תאבד חלק מן האחיזה שיש לה באזרחים. אפשר להכין תוכניות כלכליות ארוכות טווח, לייצר מקומות תעסוקה, להקפיא מחירים, לסבסד מוצרים ושירותים יסודיים.
ואפשר גם להאשים את האחר, ולחוקק חוקים המגבילים את החופש האישי, עד שהמצב ישתפר, כמובן, אבל בינתיים צריך להתמקד במה שחשוב באמת: שלמותה של האומה ושלומה.
וזה מה שקרה באמריקה. המשבר, שכבר לא מדברים עליו, כי לא מדברים על כל מיני דברים, כי מי יודע מי מקשיב ועוד יותר, למי ידווח.
המשבר הכלכלי הוא, כמובן, אשמת האחר, הסינים, במקרה הזה.
