זה מתחיל בדרך כלל במשבר כלכלי, שאז הממשלה צריכה לנקוט צעדים כלשהם כדי לסייע לאזרחים לעבור את הזמן הזה, אחרת יפרצו מהומות ותגבר הפשיעה, והממשלה תאבד חלק מן האחיזה שיש לה באזרחים. אפשר להכין תוכניות כלכליות ארוכות טווח, לייצר מקומות תעסוקה, להקפיא מחירים, לסבסד מוצרים ושירותים יסודיים.

ואפשר גם להאשים את האחר, ולחוקק חוקים המגבילים את החופש האישי, עד שהמצב ישתפר, כמובן, אבל בינתיים צריך להתמקד במה שחשוב באמת: שלמותה של האומה ושלומה.

וזה מה שקרה באמריקה. המשבר, שכבר לא מדברים עליו, כי לא מדברים על כל מיני דברים, כי מי יודע מי מקשיב ועוד יותר, למי ידווח.

המשבר הכלכלי הוא, כמובן, אשמת האחר, הסינים, במקרה הזה.

'ברור מי אשם בכל זה,' החלו אנשים לומר. 'תשאלו את עצמכם: מי מרוויח מהפילה שלנו?' אצבעות מאשימות הופנו ללא היסוס מזרחה. 'תראו איך התוצר המקומי הגולמי של סין מזנק ואיך תנאי החיים בסין משתפרים. ….'
'הסינים יצרו את המשבר' החלו אנשים לטעון בנחישות: בגלל כל המניפולציות שלהם, מכסי המגן שהם הטילו והפיחותים שהם הנהיגו. ' אולי הם אפילו קיבלו עזרה ממישהו, ופירקו אותנו מבפנים. הם רוצים למוטט אותנו. הם רוצים להשתלט על הארץ שלנו.'" (עמ' 206  – 207)

הפרקטיקה היתה פשוטה. קודם כל נחקק החוק – PACT: The Preserving American Culture and Traditions Act.

PACT: החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים. התחייבות פורמלית לעקירת יסודות אנטי-אמריקאיים החותרים תחת האומה. מימון קבוצות משמר אזרחי לדיכוי הפרות סדר ולהגנה על עסקים וחנויות, מימון תשתית להפצתם של דגלים, סיכות וכרזות הקוראים לערנות ציבורית, וכן השקעות-מחדש באמריקה. מימון יוזמות חדשות לפיקוח על סין – וקבוצות שמירה שיאתרו את מי שנאמנותם מוטלת בספק. תִגמוּל אזרחים ערניים אשר יספקו מידע שיוביל לאיתור מפירי סדר פוטנציאליים. ולבסוף, החשוב מכול:  מניעת הפצתן של תפיסות לא-אמריקאיות באמצעות הרחקה דיסקרטית של ילדים מסביבות גידול לא-אמריקאיות. …" (עמ' 214)

היישום כלל הרחבת כוחות השיטור והטלת סוג חדש של אימה, אם לא תנהג כיאות אתה מסתכן בכך שתוכר כהורה לא כשיר וילדיך יוצאו מחזקתך, משום שברור שלא תוכל לחנכם להיות אזרחים מועילים.

……. למשל, אם אדם אמר משהו שלא מצא חן בעיני מישהו, או עשה משהו שלא מצא חן בעיני מישהו, או אם הוא לא עשה משהו וזה לא מצא חן בעיני מישהו. או, למשל, אם הוא היה עיתונאי וכתב כתבה שעסקה בהוצאת ילדים מביתם, או הזכירה את ההתקפות על אנשים בעלי חזות אסיאתית, או העזה לפקפק בהצגתם של אותם האנשים באור שלילי. או, למשל, אם אדם העלה פוסט ברשת החברתית שמתח ביקורת על החוק או על הרשויות או על אמריקה. או אם הוא זכה בקידום במקום העבודה שלו וזה עורר את קנאתו של אחד מעמיתיו. או אפילו אם הוא לא עשה שום דבר מכל הדברים האלה. יום אחד הופיעו אנשים על סף ביתו. …" (עמ' 259)

נוח, שאמו קראה לו בירד, בירדי, כל ימי ילדותו, עד שנעלמה יום אחד, כשהיה בערך בן תשע, ואז חזרו כולם לקרוא לו נוח, אפילו אבא שלו. אבל בינו לבין עצמו קרא לעצמו בירדי.

זה היה שינוי אחד מני רבים שקרו אחרי שאמו עזבה: דירה חדשה, בית ספר חדש, עבודה חדשה לאביו. חיים חדשים לגמרי. נראה שאבא שלו רצה לשנות את חייהם לגמרי, כך שאם אמו תשוב אי-פעם היא לא תדע אפילו איך למצוא אותם." (עמ' 14)

הוא כבר לא לגמרי זוכר אותה. היא היתה משוררת, הוריה היגרו מסין, ולסינים יש תווי פנים המאפיינים אותם, כך שגם לו יש, ולכן הוא די מוקצה בבית הספר. יש רק ילדה אחת, שלומדת אתו בכתה, אם כי הוא מבוגרת ממנו בשנה, שמצטרפת אליו בארוחת הצהריים, הרחק מכל הילדים האחרים, סיידי.  סיידי היא ילדה שבאה ממשפחת אומנה, היא כבר לא זוכרת איזה מספר, משום שמכל משפחה היא בורחת. מחפשת את הוריה, שנחשדו באי-פטריוטיות.  עד שהיא בורחת שוב. והוא שוב נשאר לבד.

…הוצאת ילדים מבתיהם היתה מנהג רב-שנים. האמתלות לכך היו מגוונות, אבל הסיבות האמיתיות דומות: דמי כופר גבוהים מאין כמותם, חרב מונפת מעל ראשו של הורה. זאת היתה פעולה שהיא ההפך המוחלט ממתן ביטחון: ניסיון לעקור מן השורש אחרוּת, משהו שנוא ומאיים. זרות שנתפסה כעשב פולשני, משהו שצריך להשמיד." (עמ' 272)

יום אחד בערך שלוש שנים לאחר שאמו נעלמה, הגיע מכתב. מכתב בלי כתובת השולח. מיועד אליו. ובתוכו ציורים, כמו כתב חידה. ולמרות שברור לו שהמכתב הגיע ממנה, אין לו דרך לברר או להבין, ובוודאי שלא לשאול את אביו.

והוא מתחיל לחקור, ולבדוק. הוא זוכר, במעורפל, איזה סיפור שקראה לו פעם, והוא הולך לספרייה לנסות לחפש. הלא יש שם קטלוגים.

ויש שם מדפים ריקים, בחלקם, או מדפים עם "חורים" בין שורות הספרים. ספרים שהוצאו כי לא התאימו יותר לחוק החדש.  גם הספר של אמו כבר לא מופיע על המדפים, כל ספריה הועלמו מכל המקומות.

הספר הזה עוסק בעולם דיסטופי אמיתי ומציאותי כמעט לגמרי.  כי זה טיבן של דיסטופיות, הן משקפות את מה שיכול להיות. מה יכול להיות אם יינתן כח רב יותר לממשל אל מול משבר כלשהו, אמיתי או מדומיין, מה יכול לקרות אם הכל יקבלו עליהם את החוקים הפטריוטיים כגזירת גורל. שהרי:

..החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים היה עניין של  שכל ישר, באמת: אם מישהו נוהג באופן לא פטריוטי צפויות לכך השלכות.  ואם הוא לא נוהג באופן לא פטריוטי, ממה יש לו לחשוש? ואם מישהו רואה או שומע על משהו לא פטריוטי, חובה עליו ליידע את הרשויות בדבר. …" (עמ' 33)

הוצאת ילדים מבתיהם, למשל, היא פרקטיקה קיימת באמריקה, שזכתה לכותרות בימי נשיאותו של טראמפ, עת הופרדו ילדים ממשפחות "מסתננים", חלקן לא זכו לראות עוד את ילדיהן. אבל הפרקטיקה הזו קיימת, מסתבר, כבר שנים רבות. כך, למשל, תיארה אותה ליסה קו, בספרה "העוזבים", ואף סלסט אינג, באחרית הדבר לספר הזה מתייחסת לכך.

לאחר שפגשה חמש משפחות ושוחחה עמן, היא הבינה: מדובר בהרבה יותר אנשים משנדמה לה, הרבה יותר משהעלתה אי-פעם בדעתה. הדבר התרחש לאורך כל הזמן הזה, והיא בכלל לא היתה ערה לכך. לא, היא הודתה בפני עצמה: היא בחרה לא לדעת." (עמ' 261)

ואולי מבקש הספר לפקוח את עינינו לעוולות שמסביבנו, שאם לא נדע להתנגד להן, תגענה גם אלינו.

אולי.

ועוד משפט אחד שצד את עיני:

…אולי, היא חשבה, זוהי המשמעות של לחיות: רשימה בלתי נגמרת של מִשגים, אשר אינם מאפילים על רגעי האושר, אלא פשוט מתקיימים לצדם, כמו שתי רשימות שמסתחררות ומתמזגות זו בזו.  כל אותם רגעים קטנים אשר יצרו במעשה פסיפס את זהותו של האדם, את קשריו, את חייו. עם איזו מסקנה יֵצא אפוא בירד? שאמו עשויה לטעות. שהיא בסך הכל בן אדם." (עמ' 340)

הספר הזה  מרתק, מעורר מחשבה, מאתגר, מפחיד, וכדאי מאד מאד שלא להחמיצו.