אי אז, בימי נעורי, כשהספריה היתה לי מערת קסמים ומקום מפלט, וקראתי בה ספרים לפי סדר המדפים, נקלעתי פעם למדפים שעליהם היו ספרי המדע הבדיוני. בימים ההם הסוגה כללה גם את כל ספרי הפנטזיה, משום שאלה ואלה לא רבים היו,  והקוראות והקוראים בהם מעטים אף יותר. את רוב הספרים בסוגה, בכל אופן, אלה שהיו בספריה, קראתי אז. כך הכרתי את זילאזני, לה-גווין, אסימוב ועוד רבים וטובים. את רוב הספרים לא זכרתי, או זכרתי מעט מאד מהם. והיה אחד, שבמשך שנים זכרתי ממנו רק דבר אחד – גניטה.

לא זכרתי את שמו, לא זכרתי את העלילה, אבל הפעולה הזו – לעבור ממקום למקום (אחר כך למדתי שקוראים לזה "טלפורטציה") לא יכולתי לשכוח. כי, שערו בנפשכם, היכולת הזו לנוע  ממקום למקום, מבלי להזדקק לשום אמצעי תחבורה. רק לחשוב, להתרכז. במקום שבו את עכשיו, ובמקום שבו את רוצה להיות.

כן, רולינג לא המציאה זאת, מסתבר, בספרי "הארי פוטר" שלה. אולי אף היא קראה אותו ספר.

ואז באה נועה מנהיים, עם טורים קבועים במוסף "הארץ", טורים שאוגדו, מאוחר יותר לספר "הרשת התרבותית" , ופתאום מצאתי מהיכן הגיעה המלה הזו – גניטה; מן הספר הזה –  "פני מועדות לכוכבים".  ומובן שחיפשתיו ואף מצאתיו, בהוצאה מחודשת, עם הקדמה מאת ניל גיימן, וניתן לקריאה בפורמט דיגיטלי בלבד, כולל לקינדל.

כדי שיוכל אדם לגנוט, יש צורך (בין השאר) שידע בדיוק היכן הוא נמצא ולהיכן מועדות פניו, שאם־ לא־ כן מעטים סיכוייו להגיע חי לכל מקום שהוא. אי־ אפשר לגנוט מנקודת מוצא לא־ ידועה, כשם שאי־ אפשר להגיע ליעד לא־ נודע.  …"

קריאה מחודשת בספר שלא זכרתי ממנו דבר, הריהי כמו קריאה ראשונה. הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1956, וגיימן מפציר בנו לחשוב כאילו אנו בזמן ההוא. זמן הספר הוא בעוד כמה מאות בשנים, וכל החידושים שבו, לא נס ליחם.

העולם כולו מחולק לשניים – כוכבי הלכת הפנימיים: נוגה, ארץ ומאדים, לבין הלווינים החיצוניים. מלחמה שוררת בין שני העולמות.

גוליבר, גולי  פויל, גיבור הספר, דמות אפית, שסיפורו מתחיל בהיותו הניצול היחיד בספינת חלל טרופה, קרועה ברובה. ששה חודשים הוא רק מנסה לשרוד בה, וכשספינה אחרת חולפת על פני ספינתו, ולא עוצרת, הוא מצליח ללמד את עצמו את המינימום הדרוש כדי להחלץ לאיזה מקום. ומשם מתחיל את מסעו בחזרה אל הארץ,  כשהוא מלא רגשי נקמה שיוליכו אותו בכל אשר יפנה.

בין לבין הוא נרדף על ידי כל מיני רשויות ואנשים פרטיים המבקשים להגיע, דרכו, אל אותה ספינה נטושה בחלל.

בין לבין הוא נכלא בבידוד, בכלא ידוע לשמצה, ומצליח לעשות דרכו החוצה, לאמץ לעצמו זהות חדשה ולהגיע אל בין בני האצולה הרמים ביותר, להרבות ידע ויכולות, הרבה מעבר לחצי גוויה שהיה פעם בחללית נטושה. והעבר מעולם לא עוזב אותו. לא באמת.

הספר כולל לא מעט אזכורים והתייחסויות לספרים אחרים, כמו "הרוזן ממונטה כריסטו", "בין שתי ערים" ועוד, ומעבר לסיפור, סיפורו של מי שהפך מכמעט לא-כלום לכמעט אל ביכולותיו, הריהו מסה פילוסופית על נפש האדם ועל מקומו של האדם ומקומה של החברה.

'…האדם הוא בראש ובראשונה חלק מהחברה, ורק אחר־ כך פרט יחיד. עליך לציית לחברה, אם היא בוחרת להשמיד את עצמה ואם לאו.״'"

הספר הזה הוא בסיס ויסוד להרבה ספרים שנכתבו בשנים שאחריו, והוא אבן דרך לכל אוהבי המד"ב, ואוהבי הספר בכלל.