הכריכה האחורית (מודה ומתוודה – קראתי חלק ממנה, למרות שבדרך כלל אני משתדלת להימנע) מספרת על אשה אחת, בוורלי שמה, שנמלטה מבעלה האלים, עם בנם הקטן, טומי. כמעט בלי כסף עם מעט מאד חפצים, רק מה שנכנס בשני תרמילים קטנים, כדי שאפשר יהיה להתנייד בקלות ובמהירות.

בוורלי אכן תופיע בספר, אבל רק בשער השני. השער הראשון של הספר מוקדש לקולבי, איש צעיר הנמצא, לראשונה בחייו כאדם בוגר, בחופשה אמיתית. בפלורידה. לראשונה בחייו הבוגרים, משום שעד עתה, בגיל 25, עסק בעיקר בקידום והצלת החווה שהוא חי בה, בצפון קרוליינה. החווה בה גדל עם אחותו, פייג', אצל דודם ודודתם, אחרי שהוריהם מתו. החווה היתה בדרך כלל לא ממש ריווחית מבחינה כלכלית, ולמען האמת על סף פשיטת רגל, עד כדי כך שהדוד נאלץ להחכיר חלק משטחיה לשכנים.

ואז הדוד מת, וקולבי נאלץ לשנות את כל התוכניות שאי פעם היו לו, משום שדודתו כרעה תחת נטל הצער. והוא ואחותו, שבאה לזמן קצר לחווה לסייע, נאלצו לקחת על עצמם את ניהולה.

והם די הצליחו, למען האמת. מצאו נישה חדשה ומודרנית, והחלו, אט אט לשקם את החווה. וקולבי נאלץ לוותר על חלומותיו. חלומות להפוך למוזיקאי מקצועי, כי זה מה שהוא אוהב באמת. מוזיקה

…אני מודה שלפני שנים, הרעיון ש'יגלו אותי' היה חלום – אני חושב שזה החלום של כל אחד שאוהב להופיע – אבל החלומות האלה התמוססו בהדרגה לאור מציאות חיי החדשה. אני לא מריר בקשר לזה, הצד ההגיוני שלי יודע שמה שאנחנו רוצים ומה שאנחנו מקבלים הם בדרך כלל שני דברים שונים לגמרי. …" (עמ' 11)

עכשיו הוא בחופשה בפלורידה, באחת מערי החוף, ואף מצא בר להופיע בו במשך כמה ערבים בשבוע, ואפילו משך קהל לא מועט. עד שבאחד הערבים הגיעה לבר הזה חבורת נשים צעירות, ואחת תפסה את עינו.

בוורלי בורחת מבעלה. הוא היה אלים רוב שנותיהם יחד, עם הפוגות קצרות. כשהיתה בהריון, ואחר כך, זמן קצר אחרי הלידה. תמיד, אחרי כל מופע אלימות הגיעה החרטה ובקשת הסליחה, יחד עם מתנות יקרות, והבטחות שזה לא יקרה יותר. והיא תמיד בחרה להאמין שזו היתה הפעם האחרונה. עד הפעם הבאה. עד שגילתה סימנים כהים על ידיו של בנה הצעיר, עד שראתה את בנה נרתע בכל פעם שאביו מתקרב. ואז החליטה לברוח. גארי, בעלה, עבד בשירות הבטחון, כך שמעבר לבריחה היה עליה להבטיח שלא יוכל לעקוב אחריה. משום כך לא יכולה היתה לקחת את מכוניתה או את הטלפון הסלולארי. היה עליה גם להתחפש, כדי שמי שיראה אותה בתחנות האוטובוסים לא יוכל לזהות אותה אם אי פעם תוצג בפניו תמונתה.

והיא בורחת, מחליפה אוטובוסים, קונה כרטיסים ברגע האחרון, עולה לאוטובוס בנפרד מבנה. עד שהיא מגיעה לעיירה אחת, ומוצאת בית חווה לגור בו, מרוחק מכל מקום.

וכך נמשך הספר. חלק המוקדש לקולבי, חלק המוקדש לבוורלי, ואין, כך נראה, כל קשר בין שני הסיפורים.

אבל, כנהוג בסוגה זו של ספרים, לקראת סופו של הספר יימצא הקשר (ברור שיש. הרי אין אלה שני סיפורים שהסופר לא הצליח לגבש לכדי ספר שלם, כל אחד בנפרד, ולכן היה צריך לחבר ביניהם, באיזה טריק ספרותי. הו, לא!). ועד הסוף ואחריות הדבר ממלא הספר הזה, ששם הסופר מופיע על כריכתו באותיות גדולות ובולטות אף יותר משם הספר, אות וסימן לסוגה של ספרים מן הסוגה הזו,  בדיוק את מה שלשמו נלקח – להיות אתנחתא בין ספרים הגוררים עמם מחשבות תוך כדי ובסיום הקריאה, וילוו את הקוראת עוד זמן רב.

הספר הזה היה נכון בדיוק לרגע זה, ונקרא בהתאם. מן הסתם לא ישאר ממנו הרבה. אבל הוא בהחלט היווה אתנחתא מבורכת בתקופה הזו.