הו, כמה קשה היתה הבחירה השנה, כמה קשה. כי היו אמנם כמה ספרים שנופו מיד מן הרשימה, כאלה שלא צלחה קריאתי בהם מן ההתחלה ועד הסוף. וגם לאחר הניפוי הזה נותרו לא מעט ספרים שאהבתי. מאד אהבתי. אבל המספר השרירותי – עשרה ספרים בלבד – כפה עלי להוסיף ולקצץ באכזריות, עד שנותרו עשרה בלבד, ואין בכך כדי לגרוע מאהבתי לאלה שלא נותרו ברשימה. לא נכללו ספרי סיפורים (דווקא היו מצויינים) וניתנה איזו עדיפות לספרי ביכורים, או סופרים וסופרות בראשית דרכם.

בשנת תשפ"ג קראתי שבעים ושמונה ספרים. מתוכם שמונה באנגלית ו- ארבעים ספרי תרגום. אלה ידורגו בסוף השנה 2023. מתוך שלושים ספרי המקור, נבחרו, כאמור, עשרה שיש לשים לב אליהם במיוחד. ואלה הם (הרשימה על פי סדר הקריאה בלבד):

אין מקום כזה – שפרה קורנפלד

כשפרי היה בן שתים־עשרה אמא שלו עזבה את הבית ולא חזרה במשך חודשיים שלמים. בשבועות הראשונים הוא חשב כל הזמן שהנה, עוד רגע היא חוזרת. היא רק צריכה קצת זמן להירגע, כמו תמיד. היא תיקח יומיים חופש ויעבור לה. אבל אז עברו שבועיים והיא לא חזרה. ואז חודש והיא לא התגעגעה מספיק אפילו בשביל להרים טלפון ולשמוע איך הם. הוא מצא את המספר של הריטריט שהיא נסעה אליו והתקשר כל יום. הטלפון צילצל וצילצל, אבל אף אחד אף פעם לא ענה. יונה אחותו כתבה לה מכתבים, סיפרה כמה היא עוזרת לאבא עם יהודה ויואל ועם תמרה ודינה, שהייתה אז ממש תינוקת, אבל גם המכתבים שלה חזרו כולם."

אח ואחות,  תאומים, הגדולים במשפחת הרמן, שיש בה ששה ילדים, פרי ויונה, נשלחים אל אחות האם בקנדה, כדי, כפי שיתברר תיכף, לא להיות נוכחים בעת גירושי הוריהם.  פרי, קצת תלוש, קצת תמים, לא הבחין כלל במשבר, וכי יש משבר, אבל יונה, אחות בכורה במשפחה דתית אדוקה, כרבות אחרות כמוה, המתפקדת ביומיום כאם חליפית, לעתים, יודעת ורואה הכל.

גם בהמשך היא יודעת ורואה הכל.

.

הדיירת – תמר מרין

עיליי שחר ואיה אבישר, נפגשו, התאהבו, התחתנו, נולדו להם שני ילדים, ומשהו פקע באהבתם, ונפרדו. היא נשארה בדירה שהיתה להם, השייכת בעצם להוריה, להם היא משלמת שכר דירה, והוא עבר להתגורר לא רחוק, כי יש לו הימים שלו להביאם לבית הספר ולהוציאם משם.

ויום אחד, כך פתאום, שלוש שנים לערך לאחר שהתגרשו, הופיע עיליי בדלתה של איה, והודיע לה שאינו הולך לשום מקום. שהוא נשאר בדירה. לקח את המפתח שהיה מונח ליד הדלת, נעל אותה והתיישב בסלון, כאילו עדיין זה ביתו. הוא עדיין אוהב אותה, כך אמר. הוא בטוח שגם היא אוהבת אותו, וכל האפיזודה הזו עם חברתה החדשה, היא בדיוק זה – אפיזודה. שתיכף תגמר, כי הרי גם היא, איה, כמוהו, בעצם מעולם לא חדלה לאהוב אותו ולרצות לחיות איתו באותה הדירה, עם ילדיהם. משפחה.

'אני לא זז מכאן לשום מקום,' אמר שוב, בשקט, לפני שהתיישב על הספה."

.

.

מיומנה של אשה מתה – גואל פינטו

אשה אחת, יהודיה, מתה. בצרפת מתה, וכל הספר הזה מלווה את הרהוריה במהלך השבעה על מותה.

"מה את אמורה לעשות כשאת מתה, מה את אמורה לעשות כשאת שוכבת על ספת הסלון ושום איבר בגוף שלך לא זז, מה את אמורה לעשות כשהעיניים שלך עדיין לא התרגלו לחשכה ששולטת בעולם, מה את אמורה לעשות כשכל חייך הבטיחו לך שיירת אוהבים, וקרן אור נוצצת, שיבואו לקראתך, שיעטפו אותך בחום, שילוו אותך אל העולם שמעבר, וכל מה שאת מקבלת זה ערבייה קטנה ששבעים שנים שתקה?"

מרירה, מתוקה, מצחיקה, לא עושה חשבונות לאף אחד, כי למה שתעשה חשבון? היא כבר מתה. את בעלה איבדה כבר לפני מספר שנים, את חברתה היחידה האמיתית, ראידה,  איבדה כשהיו ילדות, ברעידת אדמה, ומאז המשיכה לדבר עימה כל הזמן.

מסתבר שראידה ענתה. רק שלא שמעה, משום שאין שומעים את המתים.

עכשיו, משמתה בעצמה, מלווה אותה ראידה בימי השבעה.

.

על השעות השבורות – ריקי כהן

..היא הייתה אישה צעירה, אם צעירה, נערה בעצמה … נערה דעתנית מלאת שמחת חיים, שאהבה מאוד ריקודי עם וריקודים סלוניים, בגדים יפים ותכשירי קוסמטיקה. היא אהבה גם שירים של אלביס פרסלי וגם את כל מה שהשמיעו בתחנה של אייבי נתן או ב"צפיחית בדבש" ו"על בטוח" בקול ישראל. היא סלדה מהנוהג של אחותה ושכנותיה לקרוא באדיקות את "לאישה", אבל בעצמה לא קראה שום דבר אחר, בקושי עיתון יומי."

איך הפכה האשה הזו לאשה כבויה, עצובה, חולה, שאין לה, לתחושתה, אף אדם שיאהב אותה, שאכפת לו ממנה?

אשה צעירה, החשה מחנק בבית הוריה ומוצאת את מקומה בביתו של מי שעתיד להיות בעלה ואבי ילדיה, וביתם של הוריו, במושב, ונישאת לו, ובגיל 19 כבר הופכת, לראשונה, לאם לבתה הבכורה – רבקה, ריקי כהן, הכותבת, ואחר כך לעוד בת, וכשהרתה את השלישי, ונעתרה לבעלה שלא להפיל, למרות שלא רצתה יותר, ונולד הבן, והיא כבתה, כמעט באחת.

ובבת אחת נוחתת ההכרה, שאולי המחלה לא היתה כורח המציאות (אבל מחלות, גם מחלות נפש, מגיעות בלי הזמנה), אבל גם אלמלא אותה מחלה, לא היו לה הרבה סיכויים.

זאבה – מעיין רוגל

הספר הזה מאד מתעתע. לרגע הוא אפל, לרגע הוא ריאלי, מהחיים, ואז הופך למיסטי (נו, טוב, מעין רוגל אוהבת את הצד האפל הזה, הלא לגמרי מוכר; הייתי אומרת: לא לגמרי שפוי. אבל זה חלק מהכיף בספרים של רוגל, החלק הזה, הפארא-נורמלי).

הספר הזה הוא בסימן שתיים: שתי גיבורות לא קשורות (לכאורה), שתי נובלות לא קשורות (לכאורה) , שני סופים לא קשורים (לכאורה) ולא  סגורים לגמרי. עכשיו הקוראת צריכה לספר לעצמה מה היה אחר כך, ולא פעם אחת, פעמיים, והקוראת אין לה דמיון שכזה ויכולת שכזו להמציא סופים ולסגור סיפורים. אז בינתיים היא בעיקר נהנית.

בילי היתה נרקיסיסטית מן הסוג הכי גרוע, מן הסוג שמכתיבים לכל הסובבים אותם את החיים, וגם במותם ממשיכים להכתיב לכל אוהביהם. "היתה" משום שבילי מתה.  מנת יתר או איבוד לדעת (אני מהמרת על התאבדות). בילי היא לא גיבורת הסיפור  "עין שמאל", הראשון מבין שתי הנובלות הכן/לא קשורות; ענת היא גיבורת הסיפור והמספרת שלו.

ענת הכירה את בילי כשהיו נערות צעירות, כמעט ילדות, ואחר כך בבגרותן, וענת, כמו כל מי שפגש בבילי, נכרכה אחריה והיתה נכונה לעשות כל שביקשה. כי בילי היתה כזאת אחת שמסוגלת לעורר בכל מי שחפצה בכך את הצורך להיות איתה, חלק מחייה, חלק ממנה.  יש אנשים כאלה. מובן שאף אחד או אחת לא היו יכולים למלא את הבור העמוק בנשמה של בילי.

אוסי , גיבורת  "זאבה" הנובלה השניה הכן/לא קשורה לראשונה היא מין סוג של חוקרת/בלשית פרטית, המתפרנסת כפרילנסרית בחיפוש אחר תרמיות ביטוח. אוסי מסייעת גם, בזמנה החופשי, לחוקרת משטרה אחת (שעוזרת לה , בתמורה, כשהיא צריכה גישה לכל מיני מאגרי מידע חסויים. מין יד רוחצת יד שכזאת),  באיזו חקירה שבה מחפשים מישהו שנכנס לבתים, באישון לילה, אף פעם לא פוגע במי שבדירות. רק מסתכל, מוודא שראו אותו ונעלם. מי שראה אותו, כשהתעורר משינה, בטוח/לא בטוח שראה משהו/מישהו, כי אולי זה בכלל חלום, אבל מספיק תלונות הגיעו למשטרה, כדי שתיפתח חקירה.

תנינה במישור החוף – טלי כהן-צדק

בוקר רגיל. לגמרי רגיל. קמה בבוקר, מארגנת את כולם לצאת, שהבעל לא ישכח ארנק, המונית מחכה לו בחוץ, כריכים לילדות לבית הספר,  עוברת על הדואר, מארגנת את הבית, שיהיה מסודר כשתחזור, מתלבשת, נכנסת למכונית ונוסעת לעבודה. יש פרזנטציה חשובה היום.

הכל (כמעט) על אוטומט. לזכור לכבות את הגז, לזכור לנעול את הבית, עוברת על הרשימה הבלתי נראית שוב, רק כדי להיות בטוחה. כן, הכל כרגיל.

נוסעת על כביש החוף, כביש 2. מי שנוסעות ונוסעים על כביש החוף מכירים את הנוף הזה שבין הערים. דיונות חול וים שמציץ לפעמים, לפעמים אפילו יותר מקצת.

יש פקק, כי ככה זה כשנוסעים בימי חול לכיוון תל אביב.

נוסעת. לאט. ואז זה מתחיל. משהו לא בסדר, משהו לא מסתדר לה עם השגרה והאוטומט. עוברת שוב על הרשימה הבלתי נראית. להיות בטוחה שהכל נעשה. ושוב.

ואז היא מבינה. היא לא ראתה את נתניה בדרך, וכבר עברה אותה.

הדיונות עמדו במקומן. בים שטה אונייה. דיונות וים ואונייה. כוס אמכּ, השקיתי את העציצים. השקיתי את העציצים עד שהם השתינו לצלחות למטה. הנה וינגייט. יש שלט. מה קורה פה? אחת… שתיים… שלוש… דנה לקחה. נעלתי. הנה שפיים. יצאתי מהבית ונעלתי ונכנסתי למאזדה ופניתי שמאלה לכביש החוף ועברתי את קיסריה והשקיתי את העציצים בטוח וראיתי את הארובות של חדרה במראה כשעמדתי בפקק והסתכלתי על הים והסתכלתי על הדיונות ועברתי את וינגייט ועברתי את שפיים והנה מחלף הסירה. מה קורה פה?"

חנינה – מאיה וקסלר

שירה ביטון שפעם היתה קונדיטורית מצליחה, אשה ואם, גרה במודיעין, מוצאת עצמה בכלא הנשים. לראשונה בחייה הבוגרים אין היא חופשיה, ולא רק שהיא כפופה לחוקי וכללי הכלא, היא מוצאת עצמה בחברה שאין לה שום מושג מהן הדינמיקות הקיימות בה, ואיך לתמרן ולשמור על משהו ממי שהיא וממה שהיא.

אייל ביטון, הבעל. מנעולן, נותר לטפל בשתי בנותיו, לתחזק בית, לשלם חשבונות, לענות למורות ולמחנכות, להתמודד לבדו עם הכל.

ההורים של אייל חיים רחוק, יכולתם לסייע מוגבלת. אלא אם כן יעבור לגור בסמוך אליהם, יעקור את בנותיו ואת עצמו, ואת שירה, לכשיחלפו חמש עשרה השנים שנגזרו עליה, לא כולל ניכוי שליש, מהמקום שלהם. המקום שבנו לעצמם, עם כל הזכרונות, הטובים והרעים.

ומכאן מתחיל הסיפור, שבהחלט הדיר שינה מעיני, במשך כמה וכמה לילות; ההתמודדות של שירה בכלא, המעשה שהביא אותה לשם. ההתמודדות של אייל עם המצב החדש שנכפה עליו. ההיסטוריה של כל אחד מהם. היכולת או אי היכולת לעמוד מול האתגרים שהחיים מעמידים בפניהם. כי לכל מה שעשו ויעשו יש השלכות, לא רק עליהם אלא גם על הסביבה.

משהו קורה לבלה – אוריין צ'פלין

בלה רוזנבאום הייתה פעם זמרת אופרה. הכי זמרת אופרה. הכי ידועה, הכי מפורסמת, הכי יפה, הכי מבוקשת, הכי מחוזרת. הגברת הראשונה, פרימה דונה, של האופרה הישראלית, וידועה גם בכל העולם. חברה לשועים ורוזנים, ראשי מדינות ואנשים חשובים בכלל.

בלה רוזנבאום היא אשה זקנה. קולה עוד חזק ורועם, גופה עוד נושא את עצמו. נפשה מבולבלת. השיכחה עוטפת אותה מרבית הזמן. עדיין היא בלה רוזנבאום, עדיין זוכרת אריות שלמות ושירים אחרים, משלנו, בעל-פה, עדיין מעבירה שיעורי פיתוח קול, לקקטוס במרפסת, שהיא חושבת שהוא תלמיד שלה. אבל בלה רוזנבאום לא יודעת ולא מודעת לזמן ולמקום. כלל לא יודעת.

לבלה יש בעל אוהב, יענק'לה. תמיד היה. תמיד סירק והלביש, ומרח את השפתון על שפתיה, שתהיה ייצוגית, שתהיה בלה רוזנבאום שכולם מכירים ומעריצים.

גם הוא מעריץ.

הוא ממשיך להלביש ולסרק, למרוח את השפתון. כי אולי היא תחזור. ונשאר איתה בבית. כל היום. כל הזמן.

יש שעות ארוכות שאת נעלמת לי. שאת באה והולכת בלי ללכת.
אני מדבר אלייך והעיניים שלך ריקות ….

יריתי באמריקה – תהילה חכימי

אשה אחת, די-צעירה, מוצאת עצמה ברילוקיישן באמריקה, בסניף האמריקאי של חברה ישראלית. יצאה עם חוזה לשלוש שנים, לגור שם ולעבוד במשרד של החברה.

שותפתה לחדר העבודה סייעה לה בהטמעה של כל מה שאמריקאי בהתנהגות, בכתיבת מיילים, בהכנת מצגות ובכלל, עמית אחר דאג שלא תשאר לבד בארוחות הצהריים, ואף הזמין אותה לצאת עם כמה עמיתים אחרים לעבודה, לאימוני ירי ולציד בסוף השבוע.

כך התחילה לצאת לסופי שבוע שכאלה, בעונת הציד הקרה.

 הפעם הראשונה שיריתי באמריקה פגעתי בעץ. היינו בחוץ כבר כמה זמן, כנראה כמה שעות. הירייה הראשונה פגעה בעץ, אבל זו שאחריה שרקה בין העלים. מיד אחר כך חדלתי, החיה ברחה, ומסביב נפלה דממה.

כשהרמתי את הראש מהכוונת, שמתי לב שדייוויד והאחרים עומדים ומסתכלים עלי, והובכתי. השארתי אותם לעמוד שם והתקרבתי אל העץ. חיפשתי את הקליע אבל לא מצאתי אותו. נראה שהוא נבלע עמוק בגזע העץ. ריח האדמה היה חזק, וגבר על ריחו של אבק השריפה שהתפוגג כלא היה. נשארתי לעמוד שם עוד כמה רגעים, ליד העץ."

מפעל העננים של גברת לילנבלום – עידו גפן

תחילתו של הספר בהעלמה של גברת לינלבלום, שָֹרַי, מן הבית לכמה ימים. מצאו אותה באמצע המדבר, או בעצם במכתש הגדול, לבושה בחלוק ורוד ושותה קוקטייל. סובלת מהתייבשות קלה.

על הצוק שעל סף המכתש הגדול נמצא יישוב, נידח, מרוחק (ירוחם?). על סף הרכס הוקמו בתי עץ על ידי איזה מהנדס (או שלא היה באמת מהנדס) שוויצרי. ויש שם אכסניה למטיילים המגיעים, מכל רחבי העולם, משום שיש איזו תעלומה הקשורה למכתש.

ויש את משפחת לילנבלום – בועז, האב, מנהל את האכסניה. איש שקט, נחבא אל הכלים. לא מדבר הרבה. מדבר במעשים.

… האהבה של אביו תמיד היתה מעוגנת במעשים. היה לו יותר קל לבנות לה חדר עבודה בחצר מאשר להגיד שהתגעגע. לטפל בטופסי שחרור מבית החולים מאשר להגיד שהיתה חסרה לו. …"

האם, שרי. פעם רצתה ללמוד בטכניון, והלכה אחרי אהבתה למדבר, לתקופת מה שהתארכה, והתארכה והזמני נהיה לקבוע. קבלה משרה של מורה למדעים, והמשיכה לפתח כל מיני המצאות, לא כולן גמורות, לא את כולן הצליחה להסביר ולהגדיר.

כשהיתה במדבר המציאה מכונה להורדת גשם. מין שואב אבק כזה שאוסף חול, שהופך לענן, שממטיר גשם. איזה תייר צילם את זה והעלה את זה לרשת. הסרטון קבל לייקים, עשרות אלפים, וגם התעניינות של משקיעים, שרצו להצטרף להקמת החברה שתייצר מכונות המורידות גשם.

ישנה הבת, נעמי, שכבר בגיל ארבע עשרה ידעה שהיא לא רוצה לחיות במקום שכוח האל הזה, וכשהתקבלה לפנימייה למחוננים עברה לשם, ומאז לא חזרה. למדה מקצוע מבוקש, היי-טקי כזה, ומצאה לה מקום באיזו חברה, בתנאים מצויינים. רק לא לחזור.

וישנו הבן הקטן, עילי, שגם הוא רצה לעזוב. חזר אחרי הצבא, באופן זמני, עד שימצא את דרכו, ומסייע לאביו בניהול האכסניה. זמני, אבל הופך אט-אט לקבוע.

סבך היחסים המשפחתי, שבו אף אחד ואף אחת אינם באמת מרוצים ממקומם ומעמדם. שהחיים כפו עליהם הישרדות במקום הגשמת חלומות

…איך כולנו נולדים לתוך הסבך של החיים, 'ועוד לפני שאת נושמת את הנשימה הראשונה, את כבר ילדה של הורים, נכדה של סבים. קשורה כולם, ועם הזמן החבל רק הולך ומתהדק. את תלמידה. סטודנטית. חברה. בת זוג. מורה. שכנה… כל התפקידים וההגדרות האלה כבדים. אלה לא חוטים, אלה שלשלאות של מאה טון…'"

לאחר שעברתי על כל הרשימה שוב, מצאתי כי אף אחד מהסופרות והסופרים לא מופיע ברשימת הסופרים בשמאלו של הדף הפותח את הבלוג, משום שעדיין לא קראתי מספיק ספרים משלהם, ומשום שלא נכתבו מספיק ספרים משלהם, כדי להופיע ברשימה הזו (המתעדכנת באופן אוטומוטי). עוד מצאתי שבחרתי בעיקר סופרות (שמונה מתוך עשרת הספרים נכתבו על ידי נשים). לא היתה לי כוונה כזו מלכתחילה, אך נראה שמשהו בכתיבה הנשית מדבר אלי קצת יותר.

כאמור בפתיח, הבחירה הפעם היתה קשה מאד! ולכן, כדאי גם ללחוץ על תגיות ה"מומלץ" וה"מומלץ ביותר" ולהגיע לעוד ספרים מצויינים שקראתי השנה (ובכלל)

שנה טובה