יש לו, לריימונד קארבר, דרך משלו לספר סיפורים. סיפורים קצרים, יש לומר, קצרים מאד. ומה עוד יש לומר הוא שאין להם, לחלקם לפחות, פואנטה. הסיפור כאילו לא נגמר, והקוראת נשארת תלויה באמצע החיים או אמצע הסיפור.

בסיפור השלישי היא כבר מבינה שלא תהיה פואנטה. ככה הוא כותב, קארבר. וכך צריך לקרוא. מין תמונת מצב בזמן מסוים, ברגע מסוים, שבו הסופר שופך אור (מסוים גם כן) על מה שארע לפני אותו רגע, מה שהוביל אליו, אבל לא מספר מה היה לאחריו, ולעתים צריכה הקוראת להסיק בעצמה.

ולפעמים המסקנה כל כך נוראית שהיא מעדיפה, הקוראת, לחשוב שאולי לא הבינה.

הוא יהיה שלה, התינוק הזה. היא חטפה את זרועו השנייה של התינוק. היא תפסה את התינוק מסביב למפרק כף היד ונשענה לאחור.
אבל הוא לא ויתר. הוא חש איך התינוק נשמט מבין ידיו ומשך בחזרה בכוח רב.
וכך הוכרע העניין."  (עמ' 139 בתוך: מכניקה פופולרית")

ולפעמים יהיה זה סיפור שכבר קראה, בנוסח אחר, דומה. נקודת מבט אחרת על אותו הסיפור. זה "האמבטיה" שכבר פגשה פעם בסיפור "דבר קטן וטוב" בספר בעל אותו השם, ובו אשה אחת שמזמינה עוגה אצל האופה לכבוד יום ההולדת השמיני של בנה, אלא שלפני יום ההולדת נפגע הבן בתאונת דרכים, והיא לא זכרה שצריך לבטל את ההזמנה, כי מי זוכרת שצריך לבטל הזמנה לעוגת יום ההולדת כשבנה מוטל חסר הכרה בבית החולים. והאופה מתקשר שוב ושוב לביתם של ההורים, פעם מדבר עם האב ופעם עם האם, האב כלל לא מבין על מה הוא מדבר,  והאם מבולבלת.

וגם הקוראת. קצת.

הסיפור הזה, אגב, זכור לי מן הסרט "תמונות קצרות" שעשה רוברט אלטמן, אי אז במאה הקודמת, על פי סיפוריו של קארבר (סרט ארוך ומרתק מהחל ועד כלה. אל תחמיצו.)

סיפורים אחרים שהזכירו לי את הסרט ההוא – "תגיד לנשים שאנחנו הולכים" שני חברים יוצאים לסיבוב קטן, באיזה יום ראשון אחד, סתם כי הם חסרי מנוחה, והנשים עסוקות בשלהן, ובדרך הם פוגשים שתי נערות, ונדמה להם שאולי אפשר לגנוב איזו הרפתקה צדדית, ואולי לא.

גם "כל כך הרבה מים כל כך קרוב הביתה" נראה לי מוכר, מאז. אשה אחת שלא מצליחה להתנגד. לאף אחד.

הגיבורים והגיבורות של קארבר, כולם אנשים מן השוליים, המעמד הבינוני הנמוך, אלה שאין להם כמעט שאיפות וחלומות גדולים. אלה שהחיים לא עושים להם הנחות. אבל אם נעצור רגע, ונביט, בעיניים של קארבר, נמצא סיפורים מרתקים.

מומלץ.