מי שקראה ספר אחד של ליאן מוריארטי, כנראה תקרא גם את זה הבא אחריו, ואת זה שאחריו ועוד ועוד, בכל פעם שיצא כזה. כי גם אם לא כולם מפתיעים כמו הראשון – שקרים קטנים גדולים  – הרי שברור לה, לקוראת, כי הספר יהיה מרתק לגמרי, ותהיה בו איזו תעלומה, עם איזשהו סוף מפתיע. כך גם זה החדש – תפוחים לעולם לא נופלים.

ג'וי דילייני נעלמה. לקח כמה ימים עד שמישהו שם לב שהיא נעלמה, עד שמישהו החל לחפש אחריה, עד שמישהו דיווח למשטרה, עד שנפתחו חיפושים וחקירה. זמן יקר, משמעותי בכל חקירה של העלמות.

ולא שלג'וי אין משפחה, שאינה חסרה לאיש; יש לה האיש לו היא נשואה כבר שנים רבות, סטן דילייני, שניהם חיים תחת קורת גג אחת, שניהם גידלו ארבעה ילדים, היה להם עסק משותף לאימוני טניס, עסק ששמו הלך לפניו, הוא כמאמן היא כמנהלת כל הפעילות. שניהם נפגשו באחת מתחרויות הטניס לנוער, לפני כך וכך עשורים, ומתישהו הפכו לזוג ונישאו, וכשהבינו שלא יגיעו לפסגת הטניס העולמית כשחקנים, פנו לאימון אלופים פוטנציאליים אחרים.

ג'וי, שיכולה היתה אולי להיות שחקנית טניס מדורגת בדירוג העולמי, וויתרה על החלום, והפכה להיות המנוע שמאחורי בית הספר לטניס, תוך כדי התפקיד החשוב והבלתי מתפשר, אך הבלתי מתוגמל לעולם, של להיות אשה ואם.

גם היא חלמה לשחק בווימבלדון, וחלמה לראות את אחד מילדיה או תלמידיה משחקים בווימבלדון, והיא חלמה – חלום הרבה יותר סביר ובר השגה – שיום אחד תשב כצופה בווימבלדון. אבל חלומותיה לא היו נגועים בתחושת המגיע לי הפראית שאפיינה את חלומותיו של סטן, כיוון שהיא אישה, ונשים יודעות שתינוקות ובעלים והורים חולים עלולים לשנות את מסלול חלומותייך. בכל רגע ורגע הם עלולים לגרור אותך ממיטתך, הם יכולים לעכב את הקריירה שלך, יכולים להרים אותך ממושבך הנחשק במשחק בווימבלדון, שמאוחר יותר תואר כ'אֶפּי'. … (עמ' 192)

ארבעה ילדים גידלו, כאמור, הבנים – לוגאן וטרוי, הבנות – לוגאן ואיימי. אף הם שיחקו טניס כילדים, אף הם לא הגיעו, כל אחד ואחת מסיבותיו / סיבותיה, לווימבלדון.

עכשיו הילדים גדלו, וחיים, כל אחד ואחת את חייהם בבתיהם, וג'וי נעלמה. לפני שנעלמה עוד שלחה איזו הודעה לארבעת הילדים, הודעה מאד לא ברורה, ולאחר שנשלחה ההודעה, לא ענתה יותר לטלפון.

אולי בגלל ההודעה הזו לא מיהרו לחפש. ניסו עוד לחזור אליה, לשאול למה בדיוק התכוונה, אבל לא מיהרו. וחלף יום ועוד יום, והחלו להתלבט ולהתדיין בינם לבין עצמם, האם צריך לדווח על העדרות, ומה המשמעות של דיווח שכזה. והרי אין לה שום סיבה להתנתק מחייה.

בסופו של דבר דיווחו, כי אין ברירה. והחלו חיפושים, ואז נפתחה חקירה – העלמות בנסיבות חשודות.

בשלבי החקירה השונים מתחילים לעלות אירועים מן השנה האחרונה. בשיחות בין האחים לבין עצמם, ומאוחר יותר מול חקירת המשטרה, נגלים אט-אט פרטים שונים הן על חיי ההורים, שהזוגיות שלהם, כנראה, לא היתה כה נפלאה כפי שחשבו כולם, על אורחת מסתורית שהופיעה יום אחד אצל ההורים, ואחר כך נעלמה, על מפגשים משפחתיים שהפכו מחגיגיים ושמחים לסשנים של חשבונות עבר וארועים ששוב צפו על פני השטח.

האושר, המשפחה הכה-מושלמת החלה להצטייר כמשפחה הישגית, תחרותית. המחירים של חיים במשפחה שכזו, של בחירה לוותר על שאיפות של פעם, מחירים שאף פעם לא מדוברים. תחושות הקיפוח, טינות כבושות.

היא חשבה על הלילה שבו טרוי שיחק הרחק בהומבוש, בטורניר שהתעכב כל כך עד שהוא אפילו לא עלה למגרש עד חצות. סטן היה עם טרוי, ג'וי הייתה בבית עם הילדים האחרים. ללוגאן עלה החום בצורה מדאיגה. היא לא ישנה באותו לילה. בין הטיפולים בלוגאן היא אפתה שלושים קאפקייקס ליום ההולדת של ברוק למחרת. כיבסה שלוש מכונות, עשתה את הנהלת החשבונות ואת שיעורי הבית של טרוי על החומה הסינית. היא קיבלה 70 על העבודה (היא עדיין זעמה על כך. הגיע לה 90). כשחשבה על אותו לילה ארוך, זה היה כמו להיזכר במשחק קשה באופן יוצא מן הכלל, שניצחה בו לבסוף, אלא שלא היו מחיאות כפיים או גביע. ההכרה היחידה שאת זוכה לה אחרי ששרדת לילה כזה היא מאימהות אחרות. רק הן מבינות את טבעם האַפּי של הישגייך היומיומיים. (עמ' 348)

בין כל התסכולים המלווים כל אם, גם את ג'וי, היו התסכולים על חוסר היכולת להגן באופן מוחלט, לטפל באופן מיטבי, לדעת להתווכח עם בני סמכא, כשבנותיך מתלוננות על כאבים עלומים, שהם פוטרים בכל מיני אמירות סמכותיות, אך ריקות מתוכן. כמו כאבי הראש של ברוק, שהתגלגלו למיגרנות, אבל לרופא נדמה היה שהיא מדמיינת, או מבקשת לעצמה תשומת לב. או טרוי, נער זהב שהכל כאילו בא לא בקלות, שגדל להיות הבן הכי מוצלח, הכי מצליח, ורק היא יודעת מה מסתתר מאחורי כל זה. לוגאן, שהיה תמיד בצל, עם פחות שאיפות, פחות תחרותיות. ואיימי, הצעירה, שגם אותה לא אבחנו הרופאים, ופטרו את כל בעיותיה במצבי רוח. איימי שגדלה להיות האשה הצעירה, שאין כמעט כל יציבות בחייה, איימי שגרה בדירת שותפים, וחוזרת מדי פעם לבית הוריה, לחדר הישן. איימי שכיום כבר יודעת ומודעת, והולכת לכל מיני טיפולים ומטפלים.

לאיימי מעולם לא היה חבר שהרביץ לה, אבל היו לה כמה שזיינו אותה כשהייתה מסטולית מכדי לתת את הסכמתה, אם כי זה היה לפני שהסכמה נהייתה אופנתית. תקריות כאלה נחשבו פעם 'משעשעות. אפילו קורעות'. ככל שהרגשת יותר גרוע, צחקת בקול רם יותר הצחוק היה נחוץ מפני שהוא החזיר לך שליטה. לא זכרת מה קרה, אז יצרת זיכרון שקיווית שהוא האמת. לפעמים היא המשיכה לצאת עם מישהו ושיכנעה את עצמה זמנית שהיא מאוהבת בו, רק כדי להשאיר את הנרטיב במסלולו. … (עמ' 146)

החקירה שהחלה כחקירת העדרות, הופכת לחקירה של פשע אפשרי. לאט-לאט מתגבר החשד שסטן הוא האחראי להעלמותה של ג'וי. וכבר מדברים על רצח ללא גופה. ובשלב הזה האחים כבר חלוקים ביניהם האם לתמוך באב, החשוד לכאורה, או האם יש בכך כדי בגידה באם.

עד הסוף, המפתיע למדי, כמו סופים אחרים בספריה של מוריארטי, ופתרון התעלומה.

ועד אותו הסוף יהיו לא מעט תובנות והרהורים על ניראוּת ועל מערכות יחסים, על חוסן משפחתי ועל תפקידו בעיצוב אישיותו של כל אדם. על היכולת להתגבר על כל אותם מעצורים הנובעים מסביבת גידול לא נורמטיבית או לא תקינה, או על אי היכולת, ועל המחיר של כל אותן שאיפות הוריות הבאות לידי ביטוי בחינוכם של ילדים להגשמת אותן שאיפות.

ועוד מצאתי עצה לכל אותם גברים שמרגישים שהם מאבדים את העשתונות במהלך וויכוח לוהט או ריב

….'אם אי־פעם תצא מהכלים מול אישה או ילד, תעזוב. צא החוצה. אל תעצור לחשוב. אל תגיד מילה. אל תסתכל לאחור עד שתירגע. פשוט תסתלק. …" (עמ' 484)

ובאפילוג של הספר, ואין כאן ספויילר כלל, תזכורת עדכנית מן השנים האחרונות, משום שהתקופה בה מתכנסים האירועים לכלל סיום, הינה התקופה של תחילת המגיפה  העולמית שאחר כך נקרא לה "קורונה", מה שמעניק לספר עוד נופך בן-זמננו לגמרי.

הספר, כאמור, מהפך דפים מהחל עד כלה, ומהנה מאד בקריאתו.

מומלץ