ג'קסון מיסיסיפי – תחילת שנות הששים של המאה העשרים; מרתין לותר קינג מתכונן למצעד לוושינגטון, לנאום חייו: "יש לי חלום".  רוזה פארקס היא כבר סמל, וכבר מותר לשחורים לשבת בכל חלק של האוטובוס.

אבל בזה בעצם מתמצות זכויותיהם; עדיין הם תלויים בלבנים בכל צעד ושעל, לכל משפחה לבנה יש עוזרת שחורה המטפלת בבית ומגדלת את ילדי הלבנים. הילדים הללו אוהבים בדרך כלל את המטפלות כהות העור, לעתים אף יותר מאשר את אמותיהם, עד שהם גדולים מספיק כדי להבין מה מעמדן של הנשים הללו, והן הופכות בעיניהם למשהו שהוא מובן מאליו (במקרה הטוב).

 השכונות מופרדות. השחורים חיים במעין גטו, ואין להם כל כך לאן להתרחב; בעלי הבתים הם כמובן הלבנים. הגברים מועסקים במפעלים ובשדות שבבעלות הלבנים. דומה שהעבדות לא תמה, היא רק החליפה שם וכללים, אבל נשארה בעצם כל הזמן הזה, יחד עם ההפרדה הגזעית.

 שלוש נשים, שלושה קולות לספר: סקיטר, צעירה לבנה (בת דמותה של סטוקט ?), השבה לביתה מהקולג'; אמה ממתינה רק לכך שתנשא כבר, כמו חברותיה, אבל היא רוצה לכתוב.

אייבילין, שחורה העובדת אצל אחת מחברותיה הטובות של סקיטר ומגדלת את בתה של החברה; אייבלין שבעלה עזב אותה לאנחות כבר לפני שנים, ובנה יחידה נדרס למוות לא כל כך מזמן, והיא צריכה להמשיך לעבוד, להמשיך להתקיים.

להמשך קריאת העזרה – קתרין סטוקט

יש סופרים שדי בכך שיוציאו ספר כדי למלא את לבי שמחה; שמאז שהכרתי ספר אחד שלהם, אני חוזרת אליהם שוב ושוב, שברור לי לגמרי שספר חדש פרי עטם "ינחת" על מדפי זמן קצר לאחר צאתו לאור.

כזו היא גיל הראבן, שמאז "שאהבה נפשי" שלה, אי אז בראשית המילניום הזה, אני שמחה עם כל ספר חדש שלה (אם כי גיליתי שעדיין חסרים לי כמה מכתביה).

 לב מתעורר הוא סיפורה של אפרת על אחיה הבכור – אורי, שביום אחד, והוא צעיר מאד, חיל, הפך להיות אב המשפחה לה ולאחיה הצעיר – יותם, כאשר הוריהם נמחצים בין שתי משאיות ונהרגים.

 כל החלומות, כל התכניות, כל המציאות משתנה ברגע אחד. ומאותו הרגע מתחילה סאגה מופלאה של נתינה ונתינה ועוד קצת מצד אורי,  שנדמה שמסוגל לעמוס על כתפיו עוד ועוד מבלי להתכופף, מבלי להתבלבל; מלהטט במטלות ומשימות ומעללים שונים, מחזיק את משפחתו הצעירה ובונה לו אחת משלו.

 איש עם לב רחב-רחב, כל כך רחב שהוא מצליח, עוד בימי הצבא שלו, לטפל בחיילים עם הכי הרבה בעיות מבית, ומצליח לפתור חלק מהן; מכיל את כל צערם של אחיו, ויוצר להם מקום בטוח – בית.

  להמשך קריאת לב מתעורר – גיל הראבן

(אזהרה חמורה: אין לקרוא את הכתוב על הכריכה האחורית בשום פנים ואופן עד לסיום
הספר!!)
אלה תולדות אירופה, ובעיקר איטליה, בשנים שבין 1941
ל- 1947, עם הקדמה המתחילה בשנת 1900; כך וכך הפיכות, כך וכך שליטים התחלפו / נרצחו, כך וכך חיילים נהרגו, כך וכך
גוועו ברעב, המצאות כאלה או אחרות שינו או לא את חייהם (ומותם) של אנשים. מלחמה עולמית אחת נגמרה, ואחת חדשה כבר
החלה…
ואלה תולדות אידה ראמונדו, שבשנת 1941 כבר היתה
אלמנה ואם לילד אחד, יתומה מהוריה, ובכלל – די בודדה בעולם משתנה. מורה בבית הספר, שבעורקיה זורם דם יהודי מצד אמה
ועל כן היא מחוייבת בהתיצבות מיוחדת בפני השלטונות, ובדיווח מיוחד על מוצאה, וחיל גרמני אחד הפוגש בה יום אחד ברחוב,
והולך אחריה לדירתה (היא כה מתיראה ממנו, משום מצבה המיוחד, ואין היא מבינה דבר). הגרמני הזה, אונס אותה בביתה,
והולך למלחמה.
מן האונס הזה נולד ג'וזפה, המכנה אוזפה בפי עצמו ובפי כולם.
 מכאן והלאה מתלווה המספרת אל משפחתה הקטנה של אידה ראמונדו בשנות המלחמה, כאשר לכל שנה מתלווה הקדמה המתארת את
מאורעות אותה שנה, ואז – חזרה אל חיי היום –יום הבלתי אפשריים של ימי המלחמה.
  להמשך קריאת אלה תולדות – אלזה מורנטה

"אתם לא באמת ההורים שלי, כל ילד חשב פעם. אני לא באמת הילד שלכם. אבל אצל יתומים זאת האמת."

 הנה דוגמה לסיפור בתוך סיפור (סיפורי יתומים) בספר שהוא כולו סיפורים קצרים לעתים, לעתים מחשבה שהתפתחה לכמה שורות, לא ממש סיפור, לא לא-סיפור, רק הרהור שלבש צורה של מלים על דף, רעיון שהתפתח מתוך איזה בדל מחשבה אחר.

 או סיפורים המתיחסים לסיפורים אחרים, שאנחנו מכירים ממקומות אחרים, מיוצרים אחרים. כך, למשל, הגירסה של הוראציו ל"המלט"… כשאטווד לוקחת את מילותיו האחרונות של המלט להוראציו, ומספרת את סיפורו, איך בעצם התלבט כיצד לספר את הסיפור האמיתי של המלט…

ופתאום "נחטף" הסיפור על ידי מחזאי אחד, ואף אחד לא יכיר עוד את הסיפור האמיתי… משום שהוראציו התמהמה.

וישנה התחינה:

הָשִׁיבוּ אֶת אִמָּא: תְּחִנָּה

הָשִׁיבוּ אֶת אִמָּא,

אִמָּא־אוֹפַת־הַלֶּחֶם, בְּסִינָר מִשְׁבְּצוֹת מְעֻמְלָן,

סִינָר זֵהֶה לַסִּינָרִים שֶׁתָּפַרְנוּ לְמַעֲנָהּ

בְּשִׁעוּרֵי כַּלְכָּלַת הַבַּיִת

וְנָתַנּוּ לָהּ בְּמַתָּנָה

בְּיוֹם הָאֵם —

  להמשך קריאת האוהל – מרגרט אטווד

(קריאה חוזרת)

 מתישהו במהלך הקריאה ברכתי על המשבר הכלכלי הגדול שנפל על העולם בשנתיים האחרונות; משבר שאיכשהו צמצם חלק מהצריכה המיותרת, הבזבזנית והחזיר סוג של שפיות להתנהלות הכלכלית של העולם. משבר שאולי הרחיק אותנו קצת מהדיסטופיה שב"בז וניאלה".

 כי ב"בז וניאלה" העולם הוא עולם של תאגידים המטפחים צריכה בזבזנית ומיותרת, ומפתחים עוד ועוד מוצרים ש"כולם צריכים".

בעולם הזה ישנם המתחמים המוגנים של העולם המערבי / התאגידי, בהם מתגוררים החוקרים המועדפים ובני משפחותיהם, בהם מפתחים את גלולות הנעורים הבאות שיעלו הון רב, משבטים ומייצרים בעלי חיים עם תכונות של בעלי חיים אחרים, כדי שיתאימו לצריכה; כך למשל – השתלזיר שהוא חזיר שבהנדסה גנטים מגדלים לו איברים חליפיים לאיברי האדם, או הכלזב – שהוא החלאה של כלב וזאב, כלב שמירה מצוין שלעולם ובשום פנים ואופן אסור להתקרב אליו, משום שהוא לא ניתן לביות.

וישנם העופות עם הרבה רגליים לאוהבי הפולקעס.

 וישנן עוד המצאות סודיות – שכפול גנטי של אדם עליון במידה מסוימת, מוזר במידה אחרת, תמים ורך כתינוק שנולד, מכיוון אחר – אדם שלא ידע תשוקה ולא שנאה, לא קנאה ולא עצבות…

לא יהיו בו גזענות ואמונות תפלות, יהיה חסין למחלות, לא יהיה לו רכוש, לא תהיה לו משפחה – רק שבט – אדם קדמון חדש נעלה על האדם….

להמשך קריאת בז וניאלה – מרגרט אטווד

ואנדה ויריקה היא פסנתרנית בעלת שם עולמי, שפרשה יום אחד מכל סיבובי הקונצרטים, החזרות, ההקלטות, ועברה לגור באיזה כפר נידח בהרי הפירינאים, בבית המרוחק ביותר, הסמוך לבית הקברות המקומי.

עכשיו היא חוזרת לנגן, לעצמה, בביתה, על הפסנתר החדש שהזמינה.

 ואנדה ויריקה – אשה בודדה, שתולדות חייה, המופיעים לסירוגין בפרקים שבין פרקי ההווה, מלאי סודות.

 ואנדה ויריקה באה מבית שהכיל שתיקות; שתיקות שכיסו על עניינים שהיתה לה בהם ידיעה, ועניינים שלא, שיתבררו לה רק בהמשך, ואולי לא.

 ואנדה ויריקה גדלה בימים שאת ארצה כובשים הגרמנים בימי מלחמת העולם השניה, ומנהיגים את משטרם. ואז צריך להצפין את הסודות עוד קצת: את האח המונגולואיד, שלא יקחו אותו, את הקשרים עם היהודים, את המידע על משפחות המחזיקות יהודים.

 וישנם סודות הנוגעים לה באופן אישי – איך לעלות לבמה מבלי לאבד את ההכרה מרוב פחד, אלה טקסים מלווים יום של קונצרט, סודות שבתוך המוסיקה, הנגלים רק לה – כי בעיקר היא חושבת בצלילים ולא במלים.

 מיהו האיש בשחורים היושב בקהל, ולו היא מנגנת בכל פעם?

להמשך קריאת הסוד – אנה אנקוויסט

ליסבת סלאנדר, הנערה עם קעקוע הדרקון, המוזרה, הפריקית במידה מסוימת, קטנה, צנומה, עם מערך מוסר ייחודי משלה, עם אי מסוגלות חברתית מסוימת; הנערה שאי אפשר שלא לאהוב אם רק מכירים אותה מקרוב, ולא מאמינים בהכרח לנתונים הפורמליים… ליסבת סלאנדר חוזרת שוב. הפעם היא "מסודרת". יש לה משאבים כמעט דמיוניים (פרי תרגיל עוקץ מתוחכם שנזכר בסופו של הספר הקודם בטרילוגיה), יש לה מעט יותר מסוגלות חברתית.

היא לא נזקקת לעבודה כדי להתפרנס.

היא מנתקת חלק מקשרי העבר שלה, ומחדשת אחרים.

 מיכאל בלומקוויסט הוא אחד מן האנשים שהיא מנתקת עמם קשר, ואין לו מושג למה.

מיכאל בלומקוויסט, העיתונאי החוקר, ואחד הבעלים של הירחון "מילניום" עומד לפני פרסום גליון מיוחד של העיתון, במקביל לפרסום ספר, שניהם יעסקו בסחר בנשים בשבדיה.

 "שבדיה היא המדינה הראשונה שנחקק בה חוק המפליל את לקוחות הזנות ואינו מפליל את הזונות עצמן" (מתוך: מסמך רקע בנושא: הפללת לקוחותיה של תעשית המין – מחקר משווה. – מרכז המחקר של הכנסת)

עבודת המחקר לקראת פרסום הספר והגליון המיוחד של "מילניום", יחד עם עבודת דוקטורט בנושא, של זוגתו של מחבר הספר, עיתונאי פרילנס ב"מילניום", מגלים כי חקיקה לחוד ומציאות לחוד: מרגע שנחקק החוק, הרשו לעצמן רשויות החוק שלא להתאמץ יותר מדי כדי להלחם בעבריינים. בנוסף, טוענים החוקרים כי קיימת רשת של סחר בנשים, הסמויה מן העין.

  להמשך קריאת הנערה ששיחקה באש – סטיג לרסון