ממואר קצר (מאתיים וקצת עמודים) המכיל בתוכו סיפור חיים שלם. בעצם, סיפורה של "פרשה" אחת על רקע חיים שלמים. של המספר.
תחילתה של "הפרשה" מציאת גופתה של ילדה קטנה, רק בת עשר, במי הנחל.
בדיקה מהירה מגלה כי הילדה נחנקה; ממש בסמוך לביתו של התובע הראשי, שהתאלמן לפני שנים מאשתו האהובה, ועתה הוא לבדו.
התפאורה – עיירה קטנה, נידחת בצרפת, רחוקה מכל מקום.
הימים שלהי ימיה של המלחמה שנקראה אז "הגדולה" ולאחר שנים קראו לה – "מלחמת העולם הראשונה".
ואולי יש להתחיל כמה שנים קודם לכן, בימים הראשונים של המלחמה, כדי להבין את הרקע, את האווירה: "זה היה קיץ חם, לא רק מתחת לסוכות שגנים אלא גם בתוך ראשיהם של כל הפטריוטים, שְכּוּוְנו כולם כאחד, כמו מנגנון של שעון. בכל מקום נופפו באגרופים קמוצים ובזיכרונות דואבים. גם כאן, כמו בכל מקום אחר, הפצעים, ודווקא הפצעים הדוחים ביותר, מגלידים בקושי. הם מזדהמים בקלות, בערבי ההסתה והפרחת הסיסמאות. מדינה שלמה, שיכורת יהירות וטמטום, התכוננה להשליך את עצמה אל לועה של מדינה אחרת. האבות עודדו את הבנים; הבנים עודדו את האבות. רק הנשים, האמהות, הרעיות והאחיות הסתכלו על כל זה בתחושה רעה בלב, בחשש מפני הצער העתיד לבוא, וּמַבָּטן הצלול ראה הרחק קדימה, אל מעבר לאותן שעות אחר צהריים מלאות שאגות צהלה, כוסות יין ושירי מולדת שהרעידו את צמרות הערמונים שבכיכר והחרישו אזניים."
ספר שנפתח במוות בתליה אמור להיות סוג של ספר מתח, לפחות מתח מסוג כלשהו; פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות נפתח בהזכרות במותה של אשה אחת בתליה, וישנה איזו ציפיה שהספר יכיל בתוכו איזו תעלומה עם פתרון בסופה…
בעצם, הספר נפתח בתוכן עניינים מוזר משהו – רשימת קריאה, או – בשפת הספר "ליבת תכנית הלימודים (דרישות קריאה)", ואז מגיעה רשימת ספרים, שירים, מחזות, מאמרים ועוד; קצת מבהיל, אם חושבים על זה: האם צריך לקרוא את כל הרשימה כדי להנות באמת מן הספר?
בהמשך מופיעות עוד ועוד מובאות ומראי מקום ממאמרים נוספים, וספרים אחרים, חלקם אמיתיים חלקם מומצאים לצורך הספר, כך שאם נרצה לקרוא את כל הרשימה בתוספת מראי המקום, לא נגיע כנראה לעולם לספר עצמו (ולמרבה המזל, חלק גדול מ"דרישות הקריאה" מוכר לי מן העבר).
בלו ון-מיר, בתו היחידה של מרצה מבריק בהחלט, אלמן שאשתו מתה (התאבדה?) כאשר בלו היתה בת חמש, והם נודדים בין אוניברסיטאות וקולג'ים, רובם נידחים למדי במשך השנים, על פי משרות ההוראה שהוא מוצא לעצמו.
סביב האב חגות נשים שהוא מוצא, ועוזב, משום שהיתה לו רק אהבת אמת אחת – אמה של בלו. הנשים הללו המשאירות לו מתנות, מתקשרות לאחר שעזבן לאנחות, נשים מן הסוג הישן, או מן הסוג החדש: "… הפמיניסטיות האמריקאיות המזדקנות האלו שמתגאות בכך שהן פותחות לעצמן את הדלת, משלמות על עצמן, ובכן, הן לא הנשים המודרניות המרתקות שהן סבורות שהן. הו לא, הן לווייני-מחקר מסוג 'מגלן' שמחפשות אחר גבר לחוג סביבו ללא הרף." כדבריו, מכונות בפי בתו "חיפושיות יוני". אחת מהן, או כך נדמה לבלו, ואחר כך נדמה שלא – האנה שניידר היא היא האשה התלויה שבתחילת הספר, מורתה הנערצת / המוזרה של בלו.
סיפור חייה של אשה שהפכה אפיפיורית, ואין זה ידוע אם היתה או לא היתה, ואולי רק משל היתה.
הספר פותח צוהר לחייהם של אנשים ובעיקר נשים במאה התשיעית לספירה, עת אמונות טפלות יותר או פחות שטפו את ראשיהם של אנשים, בזמן בו לכנסיה היה כח עצום ורב על חייהם, ממונם ואף גופם של אנשים, ובכך כוחו וחשיבותו.
הספר מתאפיין בשפה דלה, יחסית, בעלילה מרכזית "טלנובלית" במידת מה, התרגום לוקה בחסר, בעיקר כאשר מצוטטים פסוקים מן התפילה בלטינית; הרי, בינינו, רובם של קוראי הספר לא בקיאים בלטינית ובהטיית הפעלים הנכונה בשפה זו, ואי התרגום אפילו בהערות שוליים, פוגם בהחלט (למרות בהחלט הבנתי חלק מן הטקסט הלזה, בעיקר משום שטקסט לטיני שולט בכל המיסות / רקוויאמים / מגניפיקטים ושאר יצירות שחובבי מוסיקה קלאסית מכירים ומוקירים לאורך השנים).
מצד שני – הספר נקרא בשטף, וכאמור משאיר אחריו אותו "דבר מה" שנשאר אחרי רומנים הסטוריים – הכרות מסויימת עם אורח החיים בתקופה ההיא, ומשהו מן ההסטוריה הדתית-עממית בתקופה המדוברת. כאן יש לשבח את התחקיר המעמיק על מנהגי התקופה, כמו גם החיפוש בטקסטים שונים, והשענות עליהם כדי להוכיח כי בהחלט קיימת אפשרות כי היתה אכן אשה בתפקיד הרם והנישא מכל בעולם הרומי-קתולי. מאיר עיניים בהחלט הוא דבר הסופרת שבסיומו של הספר, עם הפניה לטקסטים השונים, והשענות על חוקרים נוספים
מומלץ כספר לשעות הפנאי, רומן הסטורי שערכו הספרותי לא רב, ועדיין מותיר משהו אחריו.
אשה אחת עזבה איש אחד באחד הימים בפתאומיות רבה, והוא מתייסר ונעצב על לכתה.
ואז, ביום ראשון אחד, קוטעת שיחת טלפון את תנומת אחר הצהריים שלו; האשה הזו מתקשרת, והוא מנסה לחפש משמעויות מיוחדות למועד המיוחד שבחרה להתקשר בו.
(וחשבתי לעצמי שהייתי בטוחה שחיפוש משמעויות הוא עניין של נשים, אבל אולי אצל הצרפתים זה אחרת).
היא מזמינה אותו להיות האורח המסתורי במסיבת יום ההולדת של סופי קאל.
סופי קאל –ב"ריטואל יום ההולדת" כותבת כך : "ביום הולדתי אני חוששת שישכחו אותי. מתוך רצון להיגאל מהחשש הזה החלטתי ב- 1980 להזמין מדי שנה, ב- 9 באוקטובר אם הדבר מתאפשר, מוזמנים במספר התואם את מספר שנותי, ביניהם אדם זר, שהוטל על אחד האורחים לבחור. לא השתמשתי במתנות שקיבלתי באותם אירועים. שמרתי אותן כדי שתהיה לי בהישג יד הוכחה לחיבה הטמונה בהן. ב- 1993, בגיל 40, שמתי קץ לריטואל זה".
זהו סיפור תקופה בחייה של אזאר נאפיסי – עת היתה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה בטהרן, בזמן המהפכה החומייניסטית. בעצם זהו סיפור תקופה – אירן טרום המהפכה, בזמן המהפכה ולאחריה.
או אולי – זהו סיפורם של אנשים, כמוני וכמוך, בתקופה סוערת במיוחד – תקופת המהפכה באירן, שלאחריה שונו אורחות החיים של הכל.
אזאר נאפיסי היתה מרצה לספרות אנגלית בזמן שפרצה המהפכה החומייניסטית, ואורחות חייה המתוארים בספר פותחים לנו, הקוראים, חלון לעולם אחר, שונה מזה המצטייר מכותרות העיתונים והטלוויזיה.
במהלך המהפכה ולאחריה הוחמרו דרישות השלטון מאזרחי המדינה, שקודם לכם היתה כמעט מערבית, ועתה נסוגה אל האיסלם הפונדמנטליסטי בו נשים נאלצות לכסות עצמן מכף רגל ועד ראש, וזכויותיהן נפגעות.
נאפיסי בחרה, בשלב מסוים, להפסיק ללמד באוניברסיטה, כדי שלא תצטרך לעשות פשרה עם עצמה בנושא הלבוש, ופתחה בביתה חוג לספרות אנגלית, למספר סטודנטיות שלה.
דרך סיפורי הלימודים, קודם באוניברסיטה ולאחר מכן בחוג הסגור, אנו מתוודעים לנשים הללו, שכל אחת באה מרקע שונה, בגיל שונה, עם אמונה שונה ודרך חיים משלה, וכן לאנשים שונים הנקרים בדרכה של נאפיסי.
במהלך קריאת הספרים הללו מצאתי עצמי לא פעם ולא פעמיים מחייכת למקרא דברי הכפירה המופיעים כאן, תחילה "בקטן" ובהמשך בטקסטים שלו הגיעו בטעות לותיקן כי אז רעשה הארץ.
אלא שבניגוד ל"צופן דה-וינצ'י" הספרים האלה נותרו בתפוצה מינורית משהו, עם קומץ (יחסית) של משוגעים לדבר, וכך ניתן להמשיך ולהפיץ את דברי הכפירה הללו באין מפריע.
טרילוגיית "חומריו האפלים" עוסקת ביקומים מקבילים; תחילתה ב"המצפן הזהוב" המתנהל כולו ביקום אחד, מקביל לזה המוכר לנו, ובו התפתחה הכנסיה והפכה לשליטה העיקרית אם לא היחידה. יקום בו מדענים נקראים להגביל את מחקרם לתחומים מסויימים מאד, בו תגליות מדעיות מתועלות לכיוון מסוים, או מוגדרות ככפירה ועל כן אסורות. עולם בו מדענים נחקרים בעינויים במרתפים אפלים, עד שמודים בטעותם (מי אמר אינקוויזיציה?).
לו ידעתי מהו ומיהו "היהודי האחרון", כנראה שלא הייתי מכניסה עצמי ל"הרפתקה" הזו; ולא משום שאינו ספר טוב, כלל וכלל לא. להיפך – הספר מצוין ביותר.
אלא שאני נמצאת במקום אחר מזה שהייתי צריכה להיות בו כדי לקרוא את הספר הזה.
ובכל זאת – פטור בלא כלום אי אפשר.
היהודי האחרון הינו מעין אבן דרך בספרות הישראלית, בהיקפו, בזמן שארכה כתיבתו, ובעיקר בזמנים שהוא מכסה, שכן הוא "נודד" קדימה ואחורה בין הזמנים של העולם היהודי הישן, עיירותיו שבמזרח אירופה, העליות המוקדמות לארץ ישראל, השואה, "פרוץ" המדינה, והשנים שלאחריה, עד מלחמת ששת הימים והשכרון-עיוורון שבעקבותיה.
דמויותיו של קניוק נעות, בהתאמה, בין היהודים הגלותיים, החולמים, המהגרים לאמריקה והמהגרים לפלשתינה, אסירי מחנות ההשמדה, אלה שמתו ואלה שנותרים בחיים, החלוצים המוקדמים, ה"צברים", ההורים השכולים.
ממואר קצר (מאתיים וקצת עמודים) המכיל בתוכו סיפור חיים שלם. בעצם, סיפורה של "פרשה" אחת על רקע חיים שלמים. של המספר.
ספר שנפתח במוות בתליה אמור להיות סוג של ספר מתח, לפחות מתח מסוג כלשהו; פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות נפתח בהזכרות במותה של אשה אחת בתליה, וישנה איזו ציפיה שהספר יכיל בתוכו איזו תעלומה עם פתרון בסופה…
סיפור חייה של אשה שהפכה אפיפיורית, ואין זה ידוע אם היתה או לא היתה, ואולי רק משל היתה.
אשה אחת עזבה איש אחד באחד הימים בפתאומיות רבה, והוא מתייסר ונעצב על לכתה.
זהו סיפור תקופה בחייה של אזאר נאפיסי – עת היתה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה בטהרן, בזמן המהפכה החומייניסטית. בעצם זהו סיפור תקופה – אירן טרום המהפכה, בזמן המהפכה ולאחריה.
