התיקון השני בחוקת ארה"ב מגן על זכותם של אזרחיה לשאת נשק. ויש להם איגודים למיניהם המהווים מנופי לחץ כנגד שינוי או לפחות החמרה בתנאים למתן רשיון, יש להם חנויות לממכר נשק שנראות כמו מין כלבו אינסופי ובו כל מיני מינים של כלי נשק, אוטומטיים, חצי-אוטומטיים, אקדחים מכל הקליברים, רובים, רובי ציד. יש להם גם מועדוני ציד וקבוצות היוצאות למסעות ציד, לפי רשיונות ציד. במאמר מוסגר יצוין כי מרבית התומכים באחזקת נשק, ציד וכו' נמנים על הצד הימני של המפה הפוליטית, והמאבקים בעד ונגד לא מסתיימים לעולם, גם לא לאור מקרי הירי ההמוני המרובים (זכות יסוד?).
כך, שלהיות אמריקאי במקומות מסויימים פירושו, לעתים, להשתייך לקבוצת ציידים זו או אחרת, להחזיק כלי נשק (אחד או יותר). עניין תרבותי-חברתי.
אשה אחת, די-צעירה, מוצאת עצמה ברילוקיישן באמריקה, בסניף האמריקאי של חברה ישראלית. יצאה עם חוזה לשלוש שנים, לגור שם ולעבוד במשרד של החברה.
ספר המשך ל"קסם אמצע החיים: מהומה", שני בסדרה, ומובן שעתה צריך לחכות להמשך שיתורגם וייערך, יודפס ויוצא לאור, במהרה בימינו אמן. ולחזור ולבקש – כתבו ספר אחד, לא סדרה! לא טרילוגיות או סדרות בנות ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ספרים ויותר. תנו לנו את הקלוז'ר כאן ועכשיו, עם המלה – סוף – המופיעה בסופו של הספר. כדי שנוכל לעבור לספר הבא בלב שלם וידיעה מלאה, מה קרה שם, או לדמיין לעצמנו איך המשיכו הגיבורות והגיבורים בחייהם, אם הסוף פתוח. אבל צריך לעבור הלאה, בלי שנצטרך להמתין לבא בסדרה, ולקוות שעד שיגיע נזכור מיהו מי ומה תפקידם של כל אחד ואחת.
ואפשר גם לשמוח, שלמרות שזהו ספר שני בסדרה, הריהו מהפך דפים בפני עצמו ובהחלט מהנה לסוגתו.
ג'סי אוונס, שעתה כבר מודעת לכך שהיא לא ג'יין, כינוי לאשה רגילה בעולמות הקסומים, אלא בעלת כוחות קסם מרובים, נתקלת בבעייה שלא מעט קוסמים בלא מעט עולמות נתקלו בה – היא צריכה ללמוד להפעיל את קסמיה, לדעת לרסן את כוחה, לדעת להשתמש במה שיש לה בדרך הנכונה.
ג'סינטה (ג'סי) אוונס (בעבר: מקמילן), היא אשה לא ממש צעירה, כזאת של באמצע החיים, זו שחיה תמיד בצל בעלה המצליח למדי, הקרייריסט, זו שגידלה את הילד, עכשיו הוא כבר בקולג', ותמיד היתה בבית, כמו המודל האמריקאי הכה מקודם. ואז בעלה מודיע לה שהוא רוצה להתגרש ומצא מודל צעיר יותר, ופתאום היא צריכה להתמודד עם החיים עצמם, לעזוב את הבית המשותף, למצוא לה פרנסה, למצוא את מי שפעם היתה, זו עם החלומות והתשוקות והשאיפות, זו שבחרה לוותר על כולם למען החלום הפרברי, ועתה היא צריכה להתחיל מחדש. כבר לא צעירה כמו אז.
היא לא באמת מצטערת על הפרידה. אחרי הכל, כל כך הרבה שנים היתה עזר כנגדו, טיפלה, בישלה, ניקתה, גידלה, בזמן שהוא טיפח לעצמו קריירה, ואף ביקר לא מעט את ביצועיה.
מן הספרים האלה, שדקה אחרי שקראת, את כבר שוכחת. בעצם, גם בזמן הקריאה את שוכחת, והעלילה קצת מתערבבת לך. אבל זה לא באמת חשוב. זה לא חשוב כי כל מטרתו של הספר הזה, שני בסדרה יש לומר, הוא בדיוק כמו הראשון בסדרה – ספוטלס – להעביר לך את הזמן בנעימים, לקחת אותך למקומות זרים ומוזרים, להעביר את הגיבורה המספרת הרפתקאות מסמרות שיער, כאלה שבסופן (הטוב, כמובן, כי זה טיבו של הספר) תחייכי לעצמך.
ותמשיכי הלאה.
מחר הרי לא תזכרי כמעט דבר.
אז מה היה כאן? איילנד שאפטל שחזרה לחייה הרגילים, או לפחות אלה שהיא רגילה להם, אחרי ההרפתקאות שהיו מנת חלקה בספר הקודם, מהנדסת מחשבים חנונית לגמרי, העובדת בחברה המפתחת איזו תוכנה להגנת מערכות המיחשוב של בנקים, ומנהלת איזה רומן, או סוג של התחלה של רומן, עם אלכס, חנון בפני עצמו.
בלה רוזנבאום הייתה פעם זמרת אופרה. הכי זמרת אופרה. הכי ידועה, הכי מפורסמת, הכי יפה, הכי מבוקשת, הכי מחוזרת. הגברת הראשונה, פרימה דונה, של האופרה הישראלית, וידועה גם בכל העולם. חברה לשועים ורוזנים, ראשי מדינות ואנשים חשובים בכלל.
בלה רוזנבאום היא אשה זקנה. קולה עוד חזק ורועם, גופה עוד נושא את עצמו. נפשה מבולבלת. השיכחה עוטפת אותה מרבית הזמן. עדיין היא בלה רוזנבאום, עדיין זוכרת אריות שלמות ושירים אחרים, משלנו, בעל-פה, עדיין מעבירה שיעורי פיתוח קול, לקקטוס במרפסת, שהיא חושבת שהוא תלמיד שלה. אבל בלה רוזנבאום לא יודעת ולא מודעת לזמן ולמקום. כלל לא יודעת.
לבלה יש בעל אוהב, יענק'לה. תמיד היה. תמיד סירק והלביש, ומרח את השפתון על שפתיה, שתהיה ייצוגית, שתהיה בלה רוזנבאום שכולם מכירים ומעריצים.
אם הדברים היו תלויים בי, הייתי מוציאה צו מלכותי, או הצעת חוק, או תקנה שאין לכתוב ספרים כשידוע לסופר/ת כי יהיו להם המשכים. אמנם, לעיתים, נכתב ספר מצוין, ואז יכול להיכתב לו המשך, ואולי אף יותר, אבל בשנים האחרונות נהייה מין טרנד כזה, לכתוב ספר, להשאיר לו סוף פתוח מאד, כדי שמיד אפשר יהיה להוסיף לו ספר שני ושלישי, אולי יותר, אולי סדרת המשך. והקוראת אינה יודעת נפשה עוד. הרי יש כל כך הרבה ספרים שממתינים על המדף… שלא לדבר על ספרים מתורגמים, שלא לדבר על סדרות מתורגמות, שלא לדבר על ספרי פנטזיה מתורגמים, שיש איזה פרק זמן בין ספר אחד למשנהו, ואז יכולה הקוראת להחליט לקורא שוב אותם ספרים שקדמו לזה שזה עתה יצא לאור, או לקרוא ולהשלים (או לא) מדמיונה או זכרונה (ההולך ופוחת) באשר למאורעות שקרו קודם לצאתו לאור של הספר השני או השלישי בסדרה.
